זה מתחיל להרגיש כמו פיצול ישויות, הנסיעות האלה לגולן ולגליל וחזרה. וזה מתיש אותי ובמיוחד את הילדים. אתמול בערב דניאל בכה "אילנה! אילנה!" ונרגע רק כשקישרתם ביניהם בטלפון, והיום, עם שובם הביתה, לא נכנסו אל הבית שלנו, אלא קודם כול אל ביתה של אילנה, כדי לומר לה שלום. גם בערב הם העבירו יחד ארגז משחק של פליימוביייל לביתה, כדי להקים דווקא אצלה משהו, ובין לבין גם הספיקו ללכת לשחק עם ג'וזף, שכן שלנו ובן כיתתם מן הגן. אלא שזה לא עלה כול כך בטוב, מפני שג'וזף החליט לסנוור את מיכאל בפנסים זעירים ואחרי כן להתיז עליהם מים ממזרק. אז הלכנו הביתה.
אבל הבוקר התחיל בתובל, בהשכמה בשש. כשיצאתי החוצה עם המחברת ביד, פגש אותי אבא שלי, שקם מדי בוקר בארבע. "למה התעוררת כל כך מוקדם?" שאל.
"הגוף שלי מעיר אותי בשעות כאלה," אמרתי לו. הכנתי לו כוס תה, ולי כוס קפה, והתיישבתי לכתוב דפי בוקר על שולחן הפיקניקים בחצר של חדרי האירוח. בינתיים גם הילדים התעוררו, קיבלו את ה'אקטימל' היומי שלהם, שאני מקפיד להביא איתי לכל מקום שאנו נוסעים אליו, והבוקר גם כל אחד חצי כוס תה, לבקשתם.
שניהם הודיעו, שהם בכלל לא רוצים לחזור הביתה. הם רוצים להישאר בתובל. וקודם כול, הבהיר דניאל, הוא מוכרח להראות לילדי הגן המיועד שלהם את הכבאית הענקית שקנה להם סבא. אז הרמתי את הכבאית בחיקי, וצעדנו יחד, ארבעתנו, אל הגן. להראות לילדים ולגננות את הכבאית.
השעה הייתה שמונה ורבע בבוקר, שעת קליטת ילדים והתארגנות לסדר היום, שהיום היה חשוב במיוחד, מפני שהוא יום הסיום של הקייטנה בגן. בכל זאת, הגננות קיבלו אותנו במאור פנים, הזמינו את כול ילדי הגן לחצר, כדי לצפות בביצועי הכבאית של מיכאל ושל דניאל. מקץ כמה דקות, כשיצאנו משם, אמרתי לאבא שלי, שגם הספונטניות וההיענות הרגישה הזאת לצורכי הילדים אומרת הרבה. והוא הנהן.
סוכנת המתווך בכפר ורדים כבר הייתה על קוצים. בעלי הבתים שאמורים היינו לראות דחקו בה. אבל הילדים השתגעו מן הנסיעה הקצרה הזאת, אני הייתי מוכרח לאכול ארוחת בוקר, ולכן התעכבנו בבית קפה נעים, במרכז הכפר, שם אכלנו ארוחת בוקר. אחרי כן נסעתי עם אבא והילדים לאיריס ויוסי, שבטובם הסכימו לארח את המשפחה, בעודי מסייר בעקבות בתים עם סוכנת התיווך המקומית, ואני יצאתי איתה לדרך.
ראיתי שניים מתוך שלושה בתים. האחד מרוחק מדי ממרכז הכפר, בשלב ב', שאמנם מאוכלס בהרבה זוגות צעירים, אבל נמצא בקצה שום מקום. הבית גם היה קטן מדי לטעמי, ומחירו גבוה, 4600 ש"ח לחודש. הבית השני שראינו היה במרכז הכפר, בית נהדר, אבל עם כתמי עובש על קירותיו – "זה רק מפני שהדיירים הקודמים לא ידעו לאוורר כיאות את הבית," הבטיחה לי סוכנת המתווך, "ואתה תקבל אותו מסויד ומשופץ." נו טוב, כתמי עובש זה לא דבר שאפשר למכור לי בתור משהו שנובע מחוסר אוורור. זה הסבר טוב לעובש בחדר האמבטייה. לא לעובש מפושט על כל קירות החדרים, ליד התקרות וגם ליד הרצפה. וגם על הבית הזה רוצים 4600 ש"ח.
כשהבינה שהתקציב שלי פחות מזה, וגם שאינני יכול כלל לחתום על מסמך כלשהו באופן מיידי, עד שאשמע מבעל הבית שלי, הזהירה אותי הסוכנת, שהיא נחמדה מאוד, אבל מקצועית, שאם לא אקח מיד בית בכפר, הוא ייחטף. "רק מחר אני מראה את הבתים האלה לעוד חמישה אנשים, ובראשון באוקטובר כבר לא יהיה כאן בית להשכרה," היא אמרה לי.
"אין לי ברירה אחרת," אמרתי לה, "אסור לי להתחייב על דבר כעת."
אספתי את אבא והילדים מאיריס ויוסי, התנצלנו שאיננו נשארים שם עוד קצת כדי לדבר, והתחלנו לרדת הביתה. בדרך דיברתי עם אבא ארוכות. הוא הפתיע אותי באומרו לי, שמכול מה שראינו תובל הכי נראה לו, וגם חשבנו יחד איך ומה נעשה עם בעל הבית.
כמו שדברים כאלה קורים אצלי, תוך כדי נסיעה צלצל בעל הבית, וקבענו פגישה ליום ראשון.
"הדברים מתנהלים בקצב הנכון," אמר לי ההורוסקופ איפשהו. ואני הבנתי שעלי לגלות אורך רוח. שהכול יהיה בסדר בסוף.
ורק כשהגעתי הביתה תפסתי את הראש. איך לא חשבתי על האפשרות לשכור, לתקופת ביניים, דירה בכרמיאל. יש שם שפע של דירות להשכרה, דירות גדולות ומרווחות, וזה קרוב כול כך לגן בתובל. "תגיעו מתי שתגיעו," אמרה לי הבוקר קיצ'י, רכזת החינוך לגיל הרך בתובל, שטרחה ובאה לומר לנו שלום במגרש החנייה של חדרי האירוח, רגע לפני שיצאנו משם הלאה. "ה-1 בספטמבר הוא רק פיקציה. גם אם תבואו אלינו ב-1 באוקטובר או אחרי החגים או במהלך השנה זה יהיה בסדר." חוץ מזה, יעצה לי לא לדבר עם הילדים על מעבר, עד שזה יהיה ברור ומוחלט, כדי למנוע מהם טלטלה מיותרת.
זה כבר קצת מאוחר, אחרי ארבעה סופי שבוע בגליל ובגולן. אבל אחרי השיחה עם אבא, ועם בעל הבית, הרגשתי מאושר. הרגשתי שהדברים יקרו בקצב הנכון לי ולמציאות, שיהיה תואם בינינו.
ורק כשהגעתי למחלף קסם, והתחלתי לנסוע בכביש חמש לכיוון רמת השרון, ומשם חזרה לנווה צדק, קלטתי פתאום באיזה מרחץ הזעה אני חי כבר חמישים ושש שנים. בתובל חם, כמו בכול הארץ. אבל החום שם יבש. ובערב, וגם בבוקר, נושבת רוח הררית הרה, הנושאת עמה את ריחות הפריחה והצמיחה של הגליל.
והאמינו לי, אין גבול לאושר הזה.
התהייה היחידה שאחזה בי, כשכבר היינו בנווה צדק, היא, מה אני רץ כול כך רחוק כדי לחפש חיי קהילה ושלווה. הרי יש לי את זה כבר שלושים שנים בנווה צדק, חיים בלב שכונה, אבל לבדי, עם אינטראקציות בודדות עם השכנים והשכנות מסביב. קיבוץ בתוך העיר. כך קראתי תמיד לנווה צדק.
אבל הנשמה שלי כבר צריכה מרחב, זקוקה למשהו אחר. וכך, בלי ספק, גם נשמות ילדיי.
ומכיוון שכך, זה כנראה מה שיקרה. בקרוב, בע"ה.
*
היום, בדיוק לפני חמש שנים, בארבעה באוגוסט 2011, יצאתי מפתח הבית שלי בנווה צדק, לכיוון שדה התעופה. טסתי לדלהי למתן זרע, שהחל את מסע הפונדקאות שלי. בן זוגי דאז עמד בדלת. "אתה לא מברך אותי אפילו בהצלחה?" שאלתי אותו. הוא שתק.
נסעתי לשם בלי ברכתו, בידיעה שהמעשה שאני עושה יגרום לפרידה בינינו, מפני שהוא לא רצה להיות לאב.
מאז עברנו הרבה, הוא וגם אני.
נזכרתי בזה הבוקר, כשמיכאל ודניאל השתוללו כמטורפים במכונית, בדרך בין תובל לכפר ורדים.
"לא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר," אמרתי לאבא שלי, משתדל לנשום עמוק ולעבור את השתוללות הבוקר הזאת.
והם משתוללים מאחורי גווי גם עכשיו.
*
הארבעה באוגוסט הוא גם יום פטירתו של יענק'לה שבתאי, הבעל של עדנה, החברה הטובה שלי. התאריך הזה היה תמיד זכור לי, בשל כך. כעת נתווספה בו משמעות טובה בהרבה מבחינתי. אבל מדי ערב אני מתקשר לעדנה לראות איך עבר עליה היום הזה, וכך אעשה גם היום.
שיהיה לכם ערב/לילה טוב.
