הבוקר, שהתחיל בעבורי אי-שם בארבע וחצי בבוקר, אחרי ההאכלה של הילדים, כבר הייתי ערני לגמרי. התקלחתי, עמדתי במטבח והכנתי סלט ישראלי לשלושתנו, לאבא, עמרי ולי. "אתה לא רוצה לישון קצת?" שאל אותי אבא.
"ישנתי בין תשע לחצות וחצי, ועוד איזה שלושת רבעי שעה מתישהו" חייכתי אליו. "זה צריך להספיק לי."
בחמש כבר ישבנו בסלון ואכלנו ארוחת בוקר כמו שלושה פועלים מורעבים.
אשה הגיעה בשבע וחצי, אז ניצלתי את ההזדמנות והצעתי לאבא שלי לצאת להליכה. לשנינו ענייני לב. למעשה, שנינו נוטלים אותם כדורים. אז שנינו צריכים ללכת כל יום.
לבשנו בגדי ספורט, נעלנו נעלי ספורט ויצאנו להליכה, במעלה הרחוב הראשי של השכונה, חולפים על פני השוק השכונתי, המתעורר לפנות בוקר.
בחזית הדוכנים עמדו סלסילות קש ענקיות, ובהן ערימות הפירות והירקות השטופים, רגע לפני שיסודרו באיצטבאות הירקנים. מוכר העיתונים כבר ישב על המדרכה, עיתוניו פרושים על הארץ, ומכר את מרכולתו. גם מוכר הצ'אי כבר עמד בעמדת התה שלו, מול דלתו של מכון הכושר, ומזג צ'אי לכוסות פלסיק בעבור משכימי קום.
עלינו בהליכה מהירה את הרחוב, עד שהגענו לרחוב הראשי מחוץ לשכונה. חצינו אותו בזהירות, כי הרי התנועה בדלהי מטורפת, ונכנסו בשעריו של יער העיר.
ביער העיר כבר היו תושבי דלהי רבים, רובם קשישים, מהלכים בשבילים. כמה נשים לבושות בסארי בשלל צבעים ישבו ועשו מדיטציה על הדשא. גבר אחר עשה מתיחות.
הלכנו מסביב, טובלים בירקות ובפריחות הבוגונוויליה בשבילים, וכיוון שחששתי לאבא, אחרי הכול הוא בן שבעים ושש, עשינו עיקוף במסלול מקוצר וחזרנו דרך השביל, המוביל את בני המעמדות הנמוכים, משכונת העוני שהם גרים בה, בצידו האחר של היער, לתוך שכונת מגורינו, שם הם מתייצבים בשעת בוקר מוקדמת לעבודתם כשוטפי מכוניות, נהגים, משרתות, גננים וכדומה.
אחרי מקלחת לקחתי את אבא ל"קפה קוסטא," לטעום אספרסו אמיתי ודבר מאפה, ואחרי כן נסענו לקניון של סאקט, להחליף כסף.
משם לקחנו ריקשה לאזור לא מוכר לי של העיר, כדי לאסוף עבור גיסתי חגית, הלומד לימודים מתקדמים ברפואה אירובדית, הזמנת ספרם גדולה שעשתה, בבית הוצאה לאור שזה תחום התמחותו.
הנסיעה ארכה כמעט שעה, בפקקי תנועה אינסופיים. אפופים בריח בנזין וסולר, שמקשה על הנשימה, ובריחות זבל שעלו משולי הכביש, הפצרתי באבא שיכניס את הפנים לתוך חולצתו וינשום דרכה. עד כדי כך קשתה עלינו הנשימה.
כשירדנו מן הריקשה גילינו, שאנו נמצאים בלב תעשיית הספרים של דלהי. אזור, שנראה כמו עזה ביום טוב, המון בניינים מאובקים ומפוייחים, נטולי כל הדר, אבל על כל אחד מהם מתנוסס שמו של בית הוצאה לאור זה או אחר.
דשדשנו בסמטאות עד שהגענו לקומתו השנייה של בניין זקן, שם שוכנים משרדיה וחנותה של ההוצאה לאור שחיפשנו. ההזמנה כבר הייתה מוכנה, והמוכר, מר גופטה, אפילו קידמנו בהכרזת שמה של חגית.
זה מה שעושים, בין השאר, פלאי הטכנולוגיה, בעולם גלובאלי.
שעה ארוכה הוציאו לנו את הספרים, הדביקו בהם מדבקה עם שם ההוצאה, חישבו את עלותם וארזו לנו אותם בשתי חבילות ענקיות.
היינו צריכים לקחת ריקשה של דיווש, מין אופניים כאלה, שהנהג שלהם מדווש פיסית כדי להניעם, בשביל להגיע מן הסמטה שבית ההוצאה שוכן בה עד לכביש הראשי, על מנת לקחת ממנו ריקשה חזרה 'הביתה.'
מחר עמרי טס ארצה, לצערי, וחשבנו לתת לו חלק מן הספרים. אבל כדי לעשות זאת הייתי צריך להשיג משקל, לבדוק את המשקל המותר למזוודה ולתיק צד בחברת "אייר אינדיה" וב"אל על," ולהתחיל לחשב.
הספרים שוקלים כמעט שלושים קילו. מזוודה וחצי בערך.
את שארית הערב, שהתחיל בכלל בקפה ומאפה בבית של מאיה ועידו, עם שני הקטנים על השטיח ואנדורה ומלאווי, ילדיהם, עימנו, סיימנו בהעברת ספרים מתיק לתיק.
מזל שאבא הביא איתו עוד צ'ימידן מקופל במזוודה, שדחף לו אחי, אביב, המנוסה במסעות בהודו, ביפן ובמזרח. הצ'ימידן הזה כנראה יציל אותנו, כשיגיע, בעזרת השם, תורנו לחזור ארצה עם הילדים.
כל ילד זכאי לתוספת עשרה ק"ג מטען, כך שאני מקווה שנסתדר עם הכול.
אבל כשאני רק מתחיל לדמיין את יום האריזה, הזמנת הטקסי הגדול דיו כדי להוביל את כל המזוודות שלנו, מציאת מישהו בשדה התעופה שיעזור לנו עם המטען, נהיה לי חושך בעיניים.
העיקר שנחזור כבר הביתה, אמן.
לילה טוב, לפני משמרת האכלה נוספת, מדלהי.
, לפני משמרת האכלה נוספת, מדלהי.
