השבוע הזה היה כול כך עמוס באירועים, עד שרק כעת נזכרתי במפגש ההורים שהתקיים בשבוע שעבר בבית הספר, אליו יצאתי עם מיכאל (דניאל לא רצה לבוא), וממנו שבתי מוצף בהכרת תודה.
זה היה מפגש הורה ומורה, כדי לשמוע על ענייני הילד בבית הספר. ככול הורה, אני באתי למפגש עם חשש. רוצה לשמוע רק דברים טובים. עופר, המחנך של בניי, קיבל אותנו בחיוך, והחל את השיחה בפנייה למיכאל. הוא ביקש ממנו שיגיד במה הוא טוב בבית הספר. מיכאל דיבר, ואני הקשבתי לדיאלוג המכבד שבין שניהם, ונמלאתי בהתרגשות. לא לעתים קרובות אני שומע את בני מדבר עם אדם מבוגר, ועוד המורה שלו, בגובה העיניים.
אחרי כן עופר ציין כמה דברים בנוגע לענייניו של מיכאל בבית הספר. הכול נאמר בלשון חיובית, בדיאלוג פתוח, שכוונתו להיטיב עם הילד במקומו. זה היה דיאלוג מניע, וזה שימח אותי מאד.
כאשר עברנו לדבר על דניאל, ביקשתי ממיכאל שיחכה לי מחוץ לחדר. לא רציתי שישמע דברים שנאמרים על אחיו, שלא בנוכחותו. אך גם בנוגע לדניאל, עופר אמר דברים יפים.
חלק מן הדברים הפתיעו אותי. שוב ושוב מתברר לי, שלילדים שלי יש חיים משלהם, שאני יכול לשמוע עליהם רק מגוף שלישי, כי כאשר אני שואל אותם איך היה בבית הספר הם מסתפקים ב'כיף,' או 'חצי חצי', מבלי לפרט, גם כאשר אני שואל שאלות מכוונות. כנראה שפער הידיעה הזה הוא חלק מן ההורות. הגילוי שלילדים שלך יש עולם משלהם, ברצותם הם משתפים אותך בו, וברצותם לא. לשמחתי, הם לעתים משתפים אותי בדברים כבדרך אגב, שעות וימים אחרי שחוו אותם.
בדרך מן המפגש עברנו אצל אליה, המנהלת. היא מלמדת את דניאל שפה, ורציתי לשמוע על התקדמותו בה. אליה סיפרה לי כיצד הם לומדים כעת. הם נחלקו לזוגות ילדים. כול זוג ממציא משחק חדש, מאלף עד תו. או-אז עליו לכתוב את הוראות המשחק. כשיסיימו לכתוב את ההוראות יבנו את המשחקים, ואז יניחו אותם במשחקיית בית הספר, לתועלת כלל התלמידים.
נדהמתי מן החדשנות הנגלית באופן זה של לימוד השפה. לא ב'דנה נמה/דנה קמה,' אלא הקניית השפה ככלי יסודי וטבעי בהתנהלותו של אדם בעולמו.
אבל באותו שבוע כתבתי לכם על המורה, שבסיום אשכול כתיבה תלתה על הלוח את המשפט של בשביס זינגר, "סל האשפה הוא חברו הטוב ביותר של הסופר." המשפט ההוא הקפיץ אותי, וכדרכי, אני ג'ינג'י אם לא שמתם לב, הגבתי מיד.
ביום פרסומו של הפוסט הזה, בחצות הליל, הורדתי אותו מהרשת. חששתי שמא אפגע בשוגג במורה הזאת. ולבי כבד עלי משום כך. אני עוד זוכר היטב איך התקלקלו יחסיי עם הגננת בנווה צדק כתוצאה מן המעקב היומיומי שלי אחרי המתרחש בגן, בפוסטים שכתבתי כאן.
אז שאלתי את המנהלת, בחשש מה, איך הייתה תגובתה של המורה לפוסט שלי, ששלחתי להן לקריאה ברגע פרסומו. המנהלת חייכה ואמרה לי, שהמורה קיבלה אותו בסדר גמור, שלמעשה היא חושבת כמוני, ששמירת טיוטות היא חשובה, ושהיא גם רוצה לדבר אתי.
מקץ כמה ימים התקשרה אלי המורה, והזמינה אותי להעביר שיעור לתלמידי כיתות ב' על חשיבותן של טיוטות. שמחתי כל כך. אני עושה את זה מחר.
לקראת השיעור פניתי לחברתי, הסופרת אדיבה גפן, מנהלת מכון 'גנזים' של בית הסופר, וביקשתי ממנה טיוטות של שירי ילדים מוכרים. אדיבה שלחה לי מלוא החופן טיוטות, משל לאה גולדברג ו-ע.הלל, אהרן אשמן ורחל ועוד. בחרתי בטיוטות לשיר "עוגה עוגה עוגה" של אשמן, הכנתי מהן מערך שיעור במצגת, ומחר אעביר אותו לילדיי וחבריהם.
אני מקווה שעד שבניי יגיעו לכיתה ח' כבר אלמד לא להתנגח עם מערכות, כול מערכת, כי טבעי המרדני מכתיב לי את זה, כתבנית התנהגות עתיקה, אלא להתחבק אתה. בית הספר הזה שלנו, "בית ספר הרכס," כנראה ילמד אותי זאת היטב. הצוות המיוחד של בית הספר, יחד עם שיטות הלימוד הנהוגות בו, כבר הפכו אפילו למקור למידה למורים/ות ולמפקחים/ות מרחבי הארץ.
והילדים? הם כבר לגמרי קוראים. אבל לא ספרים, אלא תוויות מוצר, שלטים, הודעות ווטסאפ ופייסבוק.
גם תור הספרים יגיע, בעזרת השם.
אוי, חברתי ריקי קיטרו הזכירה השבת את ספרי הרביעייה והשביעייה הסודית. אני רץ לחפש אותם אצל איתמר לוי. זה בדיוק מה שיביא את בניי לקריאה!
שבוע טוב.
אה, וכמעט שכחתי. בסוף השבוע הזה החלטתי לצאת בגיוס משאבים להוצאתם לאור של ארבעה ספרי ילדים חדשים, שלושה מפרי עטי ואחד משל חברתי האהובה, מרסלה לונדון. ארבעתם עוסקים בקבלת האחר והשונה, והם התשובה הטובה ביותר שיש לי לתת לשר החינוך, שרוצה להמיר הומואים, ובטוח שאצלו במשפחה כולם 'נורמלים,' ולשרת התרבות, שמעדיפה שהבן או הבת שלה לא יהיו הומו או לסבית. אז אם אתם/ן רוצים/ות לתמוך ביוזמה שלי, תוכלו לעשות זאת כאן. זה חשוב לי. 'הספר של מיכאל ושל דניאל' מלווה אותם בכול מסגרת חינוכית שנכנסו אליה, מאז לידתם. הוא יכול להפוך גם לכלי בעבורכם, לכתיבת ספר המשפחה שלכם/ן, שילווה את ילדיכם/ן ואת נכדיכם/ן, בעזרת השם, אמן.
