כמו תמיד, זה מתחיל בגירודים בכל מיני מקומות מוזרים בגוף, שמרגישים כמו כינים (ולא, תודה, אין לי כינים). למשל, עכשיו מגרד לי בטירוף מתחת לפטמה הימנית, ובשכמות, בעיניים, במצח ובעורף. אחרי כן מגיע השיעול עם הליחה הצמיגית, שמהר מאוד נהיית צבעונית וחונקת. ואז נזלת עזה בלי חום, צמרמורות איומות, מתמשכות, חולשת השרירים, ריפיון, חוסר יכולת לנשום, בקיצור – תחושה שעוד רגע אני מת, והאמונה ששבה ונשנית כל שנה, למרות שכל שנה היא שגויה, ששוב חטפתי שפעת, למרות החיסון שאני מקפיד עליו.
כן, אני מדבר על הנבלה הקטנה, קרדית האבק, זו שממררת את חיי מאז גיל שלוש, שאז חטפתי התקף קוצר נשימה איום ונורא ממזרן הקש שישנתי עליו, על מיטת סוכנות קטנה לילדים, ואבא שלי רץ איתי על הידיים כל הדרך מרחוב התומר בנווה מגן עד לבית של דוקטור קובלסקי, ליד גן יעל, יעל גנדי, למי ששאל, ושם, באמצע הלילה, הצילה אותי הדוקטור בזריקת אדרנלין.
היא הייתה רדומה שנים, המפלצת, והתעוררה שוב כשהייתי דובר התיאטרון “הקאמרי.” התיאטרון עוד היה אז באולם הישן שלו, בדיזנגוף פינת פרישמן, ובאולם, ובירכתי הבמה, בחדרי הפרופס והרקוויזיטים ועל מסך הבמה, היו מושבות ענק של קרדית אבק מיוחסת, שגדלה על אבק התהילה של התיאטרון.
ואחרי כן כבר נותרה איתי לתמיד.
אבל גם היום שכחתי מזה. כי אני מדחיק אותה מדי שנה מחדש. אז ביטלתי שיעורים, כי לא יכולתי לנשום, או לדבר, והתמוטטתי במיטה. מדדתי חום, וגיליתי ששוב אין לי חום, אבל אני לגמרי חולה. חולה מת. ואז התגברו השיעולים הרוויים, עם קוצר נשימה, וכשהגעתי לרופא המשפחה בשכונה כבר יכול היה לשמוע לא רק את האיוושה הישנה בליבי אלא את צפצופי הנשימה.
הסברתי לו, מה שהסביר לי הרופא הותיק במרפאה. שאני אלרגי לאבק, ומדי שנה חוטף התקף בכל עונת מעבר או שינוי קיצוני של מזג האוויר, ושההתקף הזה נראה כמו שפעת, אבל בלי חום. שהוא לא שפעת, וההצטננות היא רק תוצר נלווה דלקתי של הליחה שמצטברת בריאות, כתוצאה מהפרשות של היסטמינים.
הוא לא קנה את ההסבר הזה ושלח אותי לקנות משאפים – ולצילום חזה. לפחות הצלחתי לשכנע אותו שלא אקח אנטיביוטיקה. כי זה לגמרי מיותר.
אני הרי יודע מה אני צריך במקרים כאלה – לנוח בבית, להשתעל את נשמתי ובעיקר לרוץ אל פאבל שוורץ, שינזוף בו, ובצדק, בפעם המי יודע כמה, למה אני לא בא אליו בקביעות, אחת לחודש, לטיפול מונע, לשכב על מיטת הטיפולים שלו, ולחטווף מחטים בכל הגוף.
זה הדבר היחיד שמסלק אותה ממני.
אבל, שינוי אחד כן חל בחיי. לקראת לידתם של הילדים פיניתי את חדר העבודה שלי כמעט לחלוטין מספרים. את רוב הספרים העברתי לחדר השינה, שהיה עד כה ריק מספרים, ולכן גם ריק מאבק.
מזה שמונה חודשים אני משתעל ומכייח בלי הרף, והרופא שלח אותי לצילום חזה מתוך זהירות. “הרי אתה מעשן כבד שנים רבות,” אמר. “כדאי לבדוק מה השיעול החדש הזה, בן השנה.”
אבל אני יודע. אני פשוט ישן בתוך מושבות של קרדית האבק. כל ספר שמישהו זורק לרחוב ו/או תורם לי מוצא את עצמו, אחרי איבוק קצרצר, בספרייה שמעל המיטה שלי, ומשם יוצאות קרדיות האבק לטייל במרחבי חדרי וריאותיי.
כיוון שהילדים גם משתעלים ללא הרף, אצטרך לבדוק אם הם לא פיתחו אלרגיה לנבלה הקטנה, ואם כן, לחשוב מה אני עושה.
אולי לא תהיה לי ברירה אלא לשכור משרד ולהוציא אליו את כל הספרים מן הבית, פשוט כדי שנחיה.
לילה טוב, ושנה מוצלחת.
לכו תתנשקו אחד עם השני כמו גויים.
לי מחכה משמרת לילה קטנה..
אתה בחברה טובה… האלרגיה שלך לפחות יש לה אופי! יודעת מה היא רוצה. אצלי היא משנה מקום וגם צורה כל כמה שנים- בעור, בנשימה, בקיבה וכו’ שיהיה מעניין. מנסיוני היא גם אוהבת את הצאצאים ומצ’פרת גם אותם…
לילה טוב. לאה קורן