לא מוישע גיבער.

יומן מלחמה (100).

     מוישע גיבער, משה הגיבור ביידיש. זה הביטוי הראשון שעלה בדעתי כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. אני לא מוישע גיבער, זה משפט שאומר מי שמבין, שהוא לא משה הנביא, שאינו כול יכול, שהוא עשוי במידות אנוש. המשפט או האמירה הזאת נכונים לי כעת מאוד.

     אני מאד מתגעגע אליו. להכין שבת בקניות ובניקיון, בבישול ובסידור הבית, בידיעה שהוא לא יגיע אלינו השבת, לא יגיע אלינו בכלל, זה מעציב אותי מאוד. להתאפק לא להתקשר אליו, לא לשלוח לו הודעות געגוע, זה קשה. אמנם, היינו יחד רק כמה חודשים, ולא התאהבנו בטירוף. אבל היחסים שלנו היו מאוזנים, יפים ומתפתחים. וחבל שתפסו כזו תפנית.

     אתמול, כשחזרתי בלילה מיריד הסופרים העצמאיים בחיפה, נהגתי בכביש 22 עד צומת עכו ואז פניתי לכביש 85. לא יכולתי שלא לחשוב על הפעמים שבהן אספתי אותו בימי שישי, מתחנת הרכבת בעכו, אליה הגיע כדי לבוא אלינו עם סיום עבודתו בתל אביב. בכול פעם כזאת, מן המפגש ברכבת ועד הבית, היינו כול כך להוטים זה לזה. גם זה נעדר פתאום מן היום הזה, יום שישי, וגם זה חסר לי מאד.

     הייתי במערכות יחסים לא מעטות בעבר, וידעתי לא מעט פרידות. כול מערכת יחסים הייתה שונה מחברתה, וכך גם כל פרידה. כאילו במקרה, שישה מן האקסים שלי ואני גם היינו בקשר לאחרונה. מארק ואני דיברנו במסנג'ר, וכשסיפרתי לו שיש לי פנטזיה, שאני בורח אליו לצרפת, עם הילדים, הוא כתב לי שזו בדיוק הייתה גם הפנטזיה שלו השבוע. וזה הדהים אותי, כי אנחנו מדברים מעט מדי במהלך השנים.

     דודי התקשר להגיב על ספר הילדים על הפונדקאות, ולומר לי שיש לו בגדים בשבילי מתאומיו, הגדולים מבניי בדיוק בשנה, ולכן מדי עונה הוא ובן זוגו אופיר מעבירים לנו בגדים. בני ואני סיכמנו שניפגש בשבוע הבא בתל אביב, כי מזמן לא נפגשנו וגם רציתי לתת לו עותק מספר הילדים שהקדשתי לו, וחזר מן הדואר. עדי התקשר כדי להדריך אותי להתחיל כבר כעת בהכנות לקראת בר המצווה של הילדים, כדי שלא אתקע עמן ברגע האחרון, ואת אורי פגשתי עם בן זוגו ובנם הקטן בפיקניק למשפחות גאות בגן מאיר, וקפצתי מעורי מרוב אושר לראותו אב לבן. למעשה, אפילו סער שלח לי אותות מעולם המתים. אתמול פגשתי ביריד הסופרים העצמאיים בתל אביב את הציירת הדס תמיר, חברתו משכבר הימים, שעמה צייר בגירים צבעוניים על רחובות תל אביב.

     כול אחת מן השיחות או הפגישות האלה ממלאת אותי בשמחה. תמיד אמרתי, ואני שב ואומר, שאני מצוי בקשר עם כול בני זוגי לשעבר, או רובם, החיים והמתים. היחיד שנעלם מאופק חיי הוא יובל הגדול, יובל מ', לא יובל הקטן, יובל י'. ואני באמת דואג לו מאד.

     אבל עכשיו ד' בפרידה ממני, ואני מתאפק. אני חושב עליו הרבה. איך עבר עליו יום עבודתו היום, הוא ודאי עוד לא סיים אותו, ואיך הוא מרגיש. ואני גם מתבונן בעצמי, ואומר לעצמי, ככה זה, פרידות. אין לך מה להיחפז. אתה לא הולך מחר לפגוש מישהו חדש, גם לא לעשות שום אקט של חיזור. זה זמן עיבוד. תירגע. תתאפק.

     אני לא מוישע גיבער. זה גם מה שהבנתי אמש, בתום ערב ארוך ומיוזע ביריד הספרים העצמאיים בחיפה. הוא התקיים בחצרו היפה של מוזיאון העיר. הפיקו אותו רותם עטר ומעיין מ"מקום לשירה". שמחתי מאד לצאת מן הבית, לפגוש בו מוציאים ומוציאות לאור, כולם וכולן עמיתים וחברים, משוררות ומשוררים, וחברים מן העבר הרחוק. אבל קהל היה בו מעט. אם בשל החום הבלתי נסבל ששרר אמש בחוץ, אם בשל המלחמה. מכרתי רק שני ספרים, שלא החזירו אפילו את עלות השכירות של שולחן התצוגה, שלא לדבר על עסקת הקפה ומאפה ב"ארומה" והדלק הלוך ושוב.

     אבל ככה זה ביום שרב בתקופת מלחמה, וככה זה בעסקי הספרים. אני מקווה שימי המכירה בקפה שפירא, בשבוע הבא, יהיו טובים יותר. כך או כך, לכן החלטתי לא לשוב הבוקר למוזיאון העיר בחיפה, ליומו השני של היריד. העדפתי לישון טוב, לרדת בבוקר לקניות לשבת בכרמיאל, ואז לסדר את המצרכים ולנקות את הבית לקראת שבת, וגם לקפל שתי מכונות כביסה שתלינו, האחת תלה אתמול דניאל, השנייה אני עם ליל, והיה עלי לקפלן ולסדרן בארונות הבגדים.

     אני לא מוישע גיבער. אין לי כוח לכלום. האלרגיה לחילופי העונות גרמה לי, כמדי שנה, בתחילה לדלקת עיניים, אז לדלקת אוזניים וכעת לדלקת חניכיים. עם האחרונה אני יכול להתמודד רק עם אנטיביוטיקה, שהתחלתי לקחת אתמול. אז ממילא אני מותש ונטול כוחות. אבל לפחות מצב החניכיים כבר משתפר. ומכיוון שאני לא מוישע גיבער, אני גם לא אצא מן הבית מעכשיו ועד יום שלישי, היום שנרד בו למרכז, ליריד הסופרים העצמאיים בקפה שפירא.

     אני לא מוישע גיבער, אני מזכיר לעצמי. בשבוע הבא תוחרף המחאה. אנשים מכול הארץ ייצאו לרחובות ויעלו לירושלים. אבל אני אב יחידני מבוגר לתאומים בני שתים עשרה. ואני לא יכול לגרור אותם לרחובות. לכן, אצא מתי שאוכל, ושאר הזמן אישאר איתם בבית, ואעבוד על השלמתו של גיליון ההתנגדות העשירי בעריכתי, "היי שוטר – על משטרה ודמוקרטיה", ואחריו על הגיליון לקראת חגי תשרי, גיליון התקווה.

     אני לא מוישע גיבער. אני גם חייב להתפרנס. עכשיו עלי לערוך ספר פרוזה יפהפה שקיבלתי לידיי, ולשווק את הסדנאות הבאות שלי לכתיבה. יש מלחמה, החטופים בעזה, הצפון בוער וממשלת הביזה ממשיכה בהפיכה המשטרית ובערלות הלב המוחלטת שלה כלפי אזרחי ישראל. אבל בתוך האימה וההפיכה הזאת אני גם חייב לשמור על שגרת היומיום, לטפל בילדים ולהתפרנס. שלא לדבר על כתיבה.

     אני לא מוישע גיבער. האמירה הזאת לא מרפה את ידיי ולא מובילה אותי לאי עשייה. אבל היא בהחלט מאזנת וממקדת אותי ומאפשרת לי לפעול בתוך גבולותיי ויכולותיי, נסיבות חיי ומצב המציאות. והלוואי ואצליח, קודם כול בתוך חיי וחיי ילדיי ואז גם בחיי האומה והעם הזה, לתקן את הקיים ולשחזר תקווה לעתיד.

     אם אתםן יכולים לתמוך בגיליון ההתנגדות "היי שוטר – על משטרה ודמוקרטיה," אשמח אם תעשו זאת כאן – https://beactive.co.il/project/79209. הוא מופק רק מתרומות, כולל ממני עצמי, וחסרים לי עוד 930 שקלים למימון הפקתו הדיגיטלית, ואז עוד כעשרים אלף שקלים כדי להדפיסו ולהפיצו ברבים, ונותרו לי רק מעט יותר משבועיים כדי להשיג את הסכום הזה.

     תודה, ושבת ושבוע עצימים של התנגדות. אמן.