החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (237).
כשהגשם מתחיל, הכביסה חוזרת מן החוץ שטוף השמש פנימה, אל תוך הבית. מזמן כבר זרקתי את מייבש הכביסה, שלא באמת ייבש אותה, ואני תולה אותה על מִתלים ניידים, על פי סדר קבוע. חולצות בית ספר בצדדים, ולידם גרביים, תחתוני ילדים בצד אחד, תחתונים וגופיות שלי במרכז, ועמם מכנסיים, מגבות וכדומה. כך, כאשר הכביסה יבשה, קל לי לקפלה עם הורדתה מן המתלה, היישר אל סל הכביסה – וממנו אל ארונות הבגדים.
היום, אחרי שניקיתי את הבית לשבת, תליתי כביסה בפעם הראשונה בתוך הבית, במסדרון המוביל אל חדר העבודה שלי, וכשהתבוננתי במתלה העמוס בכבסים רטובים פתאום הרגשתי גל של שמחה בלב. הבנתי שבאורח מוזר מאד, מתלה עמוס כביסה בדרך לחדר העבודה שלי נותן לי הרגשה של בית.
מה שעוד נותן לי הרגשה של בית הוא ריח לחם נאפה בתנור. כעת, שאני אופה פעמיים בשבוע את הלחם שאנו צורכים, אני משתדל להכניס אותו לתנור בשש בבוקר, כדי שהילדים יקומו אל בית שיש בו ריח של אפיה. ועם צהרים, כשהם מגיעים הביתה מבית הספר, על פי רוב גם מחכה להם תבשיל חם, שריחו ממלא את הבית.
אני מדבר את אהבתי אליהם בריחות, בטעמים.
הבית הזה, בתובל, הוא הבית הראשון שלי. מקודם חייתי כסטודנט בדירות שכורות ואז בבגרותי בדירה בדמי מפתח. בזכות מכירת דמי המפתח בנווה צדק, שכאשר קניתי בה את הדירה בדמ"פ הייתה שכונה עזובה, וכשמכרתי אותה הייתה כבר שכונת יוקרה, ובזכות עזרתו של אבא שלי, הגעתי לבית ראשון משלי. משלנו. תחושת הביטחון שמשרה הידיעה הזאת היא עמוקה.
הבית הזה עומד על אדמת הגליל, בלב ישוב קטן וחם. זה הבית שלי, זה היישוב שלי, זו מולדתי. ואני לא רוצה לעזוב אותם. למעשה, מאז פרוץ הקורונה, אני ממעט לצאת אפילו מגבולות ביתי. טוב לי כאן, בשקט הזה, שבין קירות הבית. לנקות, לבשל, לאפות, לכתוב, לקרוא, לערוך, להוציא לאור, ללמד, וכמובן לגדל את הילדים. יותר ויותר אני מתנתק מחברת בני אדם, ומסתגר בביתי. מלבד בניי ואבי, האנשים היחידים שאני מתראה עמם הם השכנים הקרובים אלי ביותר, וחברים וחברות הבאים מדי פעם לגליל. הערב צלצלה חברה להזמין אותי לערב תרבות בתובל, ובו שלוש הרצאות טד של חברים, שאני מכיר ומוקיר. סירבתי. העדפתי להישאר בשקט שלי, בביתי.
היום כול כך עמוס אצלי, שבערב אני מבקש רק שקט. לכתוב פוסט, לקרוא קצת, לחשוב, לכתוב כתיבה לילית.
זהו ביתי, זה היישוב שלי וזו מולדתי. ואינני רוצה לעוזבם. אך כמו ישראלים רבים, אני עובר מאז הבחירות תהליך של אבל, הכרה באבדן. ועם התהליך הזה מתעוררים גם פחדים, ודחפי הישרדות ומחשבות על העתיד שלי, ובעיקר של הילדים. לכן, בניגוד גמור לכל ערכיי, התחלתי לטפל בהוצאת דרכון פולני, הגם שכף רגלי לא תדרך לעולם על אדמת פולין, לקרוא בלוגים על רילוקיישן במקומות שונים ולהתעניין באפשרויות הגירה עם הילדים למדינות אחרות.
מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה קורע את נפשי. בעבורי, הבחירה בגלות היא דבר בלתי אפשרי, המנוגד לחלוטין לרצוני, לערכיי ולאמונותיי. לכן, מצד אחד אני מברר בירורים, ומצד שני פעיל מאוד בקבוצות שונות של אקטיביסטים.
השסע הזה, בין הרהורי נטישה לבין תכנוני מחאה, הוא לא רק שלי, הוא של רבים ורבות אחרים, והוא תוצאה ישירה של ההסתה שהנהיג בנימין נתניהו בחברה הישראלית. תיאור אנשי השמאל כמי ששכחו מה זה להיות יהודים, תיוג אנשי שמאל כבוגדים, כבעלי ברית של האחים המוסלמים וגם כצאצאי נאצים ונאציות, הם המצע הרעיל עליו צמחו גילויי האלימות נגד מפגינים בגשרים, במטעי הזיתים של הפלסטינים וגם בכבישים. זה רק יחריף, ועלול להתפתח למסעות טיהור של ישראל מאנשי שמאל ואנשי רוח, הנתפסים על ידי הרוב הביביסטי כ'בוגדים.' ולכן המחשבה להגר מכאן, לברוח, היא כול כך אקוטית ומטלטלת.
עצם העובדה שאני, בן הדור השני לשואה, שחונכתי כל חיי על כך שאין לנו ארץ אחרת, בכלל מהרהר בדברים כאלה, היא נוראה. אבל היא הכרח המציאות. המציאות כאן נהפכה למקוטבת, רעילה ואלימה, תוכניות הקואליציה למיטוטה של מערכת המשפט ולהפיכה בסדרי המשטר הדמוקרטי בישראל מבעיתות, ולעת עתה נדמה כאילו אין מי שיעצור את ההידרדרות הזאת לתהום. וזו תהיה תהום של גלות מרצון, או של שפיכות דמים, או של שתיהן גם יחד. וגם זה נורא ואיום.
אבא שלי, שיחיה, אומר שזה לא ייתכן במדינת ישראל. שזו מדינה חזקה דייה, שיש לה בלמים פנימיים וגם חיצוניים, בדמות מדינות המערב וארצות הברית. הלוואי ויצדק. אני, אחרי הבטחות הטאליבן למערב שלא ידכאו נשים, ומה שחוללו מיד אחרי כן, ואי התערבות המעצמות, ואחרי העזרה המוגבלת של המערב לאוקראינה, עם פלישת רוסיה לשטחה, אינני מאמין בכוחו הבולם של המערב. יותר מדי אינטרסים גלובליים מעורבים בסכסוכים ברחבי תבל, ומיטוט המשטר בישראל ופגיעה אנושה בזכויות האזרח והפרט לא יביאו להתערבות מצד מדינות המערב. גם אם יעצרו כאן אנשי שמאל ואנשי רוח, וגם אם יטבחו בנו, איש לא ינקוף אצבע למעננו. וממילא זה כבר יהיה מאוחר.
הדברים הללו מביאים אותי למסקנה נחרצת אחת. כול עוד יסתפק בהקמת ממשלת ימין, בנימין נתניהו עוד יזכה ללגיטימיות. אך מרגע שיפתח בתהליכי החקיקה המתוכננים, גם אם יעשה זאת בשיטת הסלמי, בהדרגה, ולא יתחיל מיד בפסקת ההתגברות, אלא, למשל, בביטול עילת הסבירות, בהכפפת היועצים המשפטיים למשרות אמון וכדומה – הוא יהפוך מראש ממשלה נבחר לאדם המסכן את סדרי השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל. הוא, וכול חבר שריו ומרעיו.
מרגע שיתחיל כאן תהליך החקיקה הזה, הבלמים היחידים שייוותרו כאן הם מערכת המשפט והשב"כ. מערכת המשפט, אם היא ראויה לשמה ולמעמדה, תהיה חייבת לדחות את החקיקה הזאת, במחיר היקלעות למשבר חוקתי. השב"כ יהיה חייב להתערב ולעצור את ראשי השלטון החדש, על שום פגיעה בסדרי הדמוקרטיה. אך מכיוון שהסיכויים לכך קלושים, יתפתח כאן מרי אזרחי בקנה מידה נרחב, אי ציות הכרחי ומוסרי לחקיקה גזענית ומפלה, ומכאן עד לשפיכות דמים המרחק יהיה קצר.
אני כותב את הדברים האלה מעומק לבי, לא כתוכנית עבודה, אלא כאזהרה. אינני רוצה לראות דבר מכול אלה קורה. כמו שפתחתי בדבריי, אני משתוקק להישאר כאן, בביתי ובמולדתי, בתוך עמי ובתוך לשוני ותרבותי. אלה הם חיי, ואינני רוצה להמירם בחיים אחרים. אך כדי שזה יתאפשר, יצטרכו מערכת המשפט והשב"כ לפעול כדי לשמור על הדמוקרטיה ועל הסדר הציבורי, והציבור החילוני הליברלי יהיה מוכרח לצאת לרחובות כדי להגן על זכותו לחיות את חייו בדרכו.
והלוואי וזה ייגמר בטוב.
לילה טוב ושבת שלום.
