לא קבצן, לא ליצן – מימון המונים ככלי לפיתוח התרבות העברית ולשימורה

את הפרויקט הראשון שלי במימון המון קיימתי בשנת 2016. ביקשתי מימון להוצאה לאור של שלושה כרכי שירה מחמש-עשרה שנות יצירה, גייסתי בו 30,663 ש"ח, והוצאתי לאור את הספרים. את הפרויקט השני במימון המון, שביקשתי בו מימון לשנת כתיבה, קיימתי ב-2018. גייסתי בו 40,285 ₪, שממנו כמה חודשי כתיבה, בהם התקדמתי מאוד ברומן הבא שלי. בפעם השלישית, באוקטובר שעבר, פניתי לציבור כדי לממן את הקמתה של מפלגה שתייצג את כול המגזרים המודרים בחברה הישראלית, ובראשם קהילת הלהט"ב. למגינת לבי הצלחתי לאסוף בו רק 12.000 ₪, וגם אותם היה עלי להשיב לתורמים, אחרי ניכוי הוצאות.

לאחרונה נועצתי במישהו ממקורביי על האפשרות להקים שוב פרויקט מימון המון, שיסייע לי בקשיי הקיום כסופר וכאב יחידני. "גם לי אף אחד לא עוזר כדי לממן את החיים," התפרץ עלי. "אם אתה רוצה לקבץ נדבות, קח סמרטוט ושב ברחוב אלנבי." לתגובה דומה זכיתי מחברה, בת למשפחת יוצרים, שקראה לזה 'קבצנות אינטרנטית.' חבל שהקשבתי להם. לא העליתי קמפיין, ונקלעתי לקשיים עזים.

לא מכבר ביליתי עם חבר יקר ואהוב, אחד המתרגמים הייחודיים בארץ. שמעתי ממנו עד כמה קשה מצבו הכלכלי, עד כמה הוא קרוב לחרפת רעב. זאת, בניגוד משווע לתרומתו העמוקה לתרבות, לחריצותו ולחכמתו. השיחה הזאת הביאה אותי לכתיבת מאמר זה, על מקומו של פרויקט במימון המון במערכת התרבותית והספרותית.

הפרויקט למימון המונים כחלק מן המערכת הספרותית

התרבות והספרות הן מערכות הכפופות למבנה חברתי ומשקפות יחסים חברתיים, כלכליים ומדיניים.  החוקר הבריטי טרי איגלטון הגדיר בספרו, "ביקורת ואידיאלוגיה," שישה גורמי-יסוד של המערכת הספרותית: אמצעי-ייצור כללי, אמצעי–יצור ספרותי, אידיאולוגיה כללית, אידיאולוגית מחבר, אידיאולוגיה אסתטית ו-טקסט. "בכל סביבה ספרותית'" כתב, "מצויים, בדרך כלל, מספר אמצעי-ייצור ספרותיים, מתוכם אחד הוא העיקרי. אמצעי-ייצור ספרותיים אלה יקיימו ביניהם יחסים משתנים של דוֹמוּת, שוֹנוּת או עימוּת."

בעבודת המחקר שלי לתואר שני, "עוף החול יוכני" (בהנחיית פרופ' נורית גוברין, בחוג לספרות עברית בתל אביב, 1988), חקרתי את מקומו של כתב העת במערכת הספרותית. במחקר כתבתי, כי הספרות נוצרת באמצעי ייצור כמו סדנאות כתיבה יוצרת, בתי הוצאה לאור, גופי תקשורת המפרסמים מדורי ותכניות ספרות ועוד. מוסדות ספרותיים אלה מקיימים ביניהם מערכת יחסים הדדית ומורכבת. למשל, בית ההוצאה מוציא לאור ספרים, ומעביר אותם לסקירה וביקורת. סקירות וביקורות אלה הן חלק מהתכנים, המרכיבים את התכניות לספרות בתחנות הרדיו והטלוויזיה. התייחסות הביקורת עשויה לעודד הוצאה לאור של ספרים בנושא מסוים, או של סופר מסוים, או לגרום לשינוי או להפסקתה כליל. התכניות לספרות עוסקות לעתים גם בנושאים ספרותיים או בסופרים, שספריהם טרם ראו אור, ועל ידי כך לעורר עורכים ומו"לים למלא את החסר ולהוציא לאור מכתבי אותו סופר.

התכניות לספרות, מדורי הספרות וכתבי העת אינם משמשים רק כעדות מכלי שני ליצירה הספרותית. לעתים הם יוזמים ומקדמים את יצירתה. עורך תכנית רדיו לספרות עשוי להצביע על מגמה חדשה בשדה היצירה, ועל ידי כך לתרום להגברתה ביצירה ממש. עורכי מדור ספרות או כתב עת ייזמו גיליון נושא ויזמינו יצירות בנושא זה מכלל הסופרים. הדברים האלה מחוללים יצירה חדשה.

עבודת המחקר שלי נכתבה בראשית שנות השמונים, עם תחילת התפשטותם של מחשבים אישיים בעולם ובארץ. מאז, כול מחשב אישי ברשותו של סופר הפך לאמצעי ייצור ספרותי. הקלות שבה יכול אדם לכתוב את ספרו ולהביאו לרמת סְדָר סופי להוצאה לאור הצמיחה אמצעי ייצור ספרותיים שונים. כך, למשל, מפיקי דפוס המתמחים בהוצאה לאור של כתבי יחידים, בהוצאה עצמית, כך הפלטפורמה של "אמזון" להוצאה לאור עצמית (Create Space), ועוד שלל גופים חדשים: הקלטת ספרים ומכירתם כספרי אודיו או כספרים אינטראקטיביים, שיווק וקידום מכירות של סופרים וספרים בפלטפורמות של "אמזון" ובכלים דיגיטליים נוספים, אינספור פורומים ברשתות החברתיות, המוקדשים לפרסום ראשון של יצירות, אתרי אינטרנט של סופרים יחידים ושל קבוצות ספרותיות, ועוד.

אופן פעולתו של אמצעי ייצור ספרותי

כל אמצעי-ייצור ספרותי מושתת על ארבעה גורמים – הפקה – המצריכה מפיק (מו"ל, עורך, סופר וכו'), חומרים (נייר, דיו…), כלי-ייצור (מכונות דפוס), שיטות ייצור ומוצר (ספר); הפצה – המצריכה חברות הפצה, יעדי הפצה (חנויות ספרים, ירידי ספר, ספריות ציבוריות וכד'), כלי-הפצה (בתי-דואר, חברות שליחים), שיטות הפצה (דואר וכו') ומוצר להפצה; מקח וממכר – בנקים, שיטות תשלום ומועדי תשלום קבועים וכיו"ב; צריכה – המניחה מראש קהל צרכנים (=קוראים וקוראים-קונים), שיטות להגברת הצריכה (פרסום ויחסי-ציבור), אמצעים לכיוון וניתוב הצריכה (באמצעות ביקורת ספרותית, מלגות ופרסים ספרותיים וכיו"ב) וכמובן – המוצר שאותו צורכים.

עם השתנות תעשיית המו"לות, תפוצת המחשב האישי, הטבלט והסמרטפון, והפיכת הספרים לתוכן דיגיטלי, חלו שינויים מפליגים בכול שרשרת הייצור הספרותית. נטל המימון של כתיבת ספרים והפקתם נפל על המחבר. הייצור הופרט, ורוב הסופרים הלא-מוכרים צריכים להפיק את ספריהם בעצמם. הבלעדיות על הפצת ספרים הופרה, על ידי מכירתם הישירה על ידי מחבריהם, אם בערבי ספרות ואם ברשתות החברתיות ובפלטפורמות דיגיטליות. גם השיטות להגברת הצריכה – פעילות קידום מכירות, שיווק ויחסי ציבור – השתנו. כיום נמצא מבצעים שונים, המכוונים לחבריה וחברותיה של קבוצת פייסבוק של אוהבי קריאה, למשל.

הפרויקט למימון המון ומקומו במערכת הספרותית

הפרויקט למימון המונים הוא תוצר מרתק של התפתחות זו. הוא המצאה שלא הוגדרה עד כה כחלק מן המערכת הספרותית, וכמדומני אני הראשון העושה כן.

הפרויקט למימון המונים מתפקד במערכת הספרות בכמה תפקידים בו-זמנית:

1. מימון זמן היצירה של יוצר, כדי לאפשר לו ליצור מתוך ביטחון כלכלי ורוגע נפשי, שהם תנאים הכרחיים למחויבות ליצירה ולרציפות המעשה היצירתי.
2. מימון ההפקה, השיווק והמכירה של התוצר האמנותי שיצר.
3. קידום המוצר שיצר כחלק מפעילות קידום מכירות ויחסי ציבור.
4. קידום המכירות באמצעות מכירה מראש במסגרת הקמפיין.
5. יחסי ציבור באמצעות פוסטים, סרטונים ופרסום מוקדם של יצירות ברשתות החברתיות.
6. תיווך מייצר קרבה בין היוצר לבין קהלו. כלומר, המכירה מראש של הספר לקבוצת תורמים ותורמות מביאה לכך, שהסופר מכיר אישית את האנשים המחכים לספרו. יש בזה קירוב לבבות וגם נוחם עמוק. הסופר יודע בעבור מי הוא כותב ויוצר את ספרו.

במלים אחרות, הפרויקט למימון המונים הוא גורם רב-תפקודי, המתפקד לאורך כול שרשרת הייצור של המערכת הספרותית. הוא מביא לייצור טקסט נוסף (פוסטים המעודדים אנשים לתרום), מסייע במימון המוצר ובמימושו, בהפצתו  ובקידומו.

חברי המתרגם, שמתוך שיחתנו הבוקר החלטתי לכתוב את המאמר הזה, הוסיף ואמר "הפרויקט למימון המונים הוא הפיכת הפירמידה." כוונתו היא לכך, שהפרויקט למימון המונים מכונן קשר ישיר בין היוצר לבין קהלו. הוא 'חותך' את כול מוסדות התיווך הספרותיים, ששלטו במערכת הספרותית עד כה, לקחו מן הסופר את מרבית הכנסתו וקבעו לא אחת את עתידו, בהתאם לאינטרס כלכלי.

מקומו של הפרויקט למימון המון במערכת התרבותית בישראל

עם פתיחתו של שבוע הספר העברי האחרון פרסמה הספרייה הלאומית את הסטטיסטיקה השנתית שלה, בתחום המו"לות בישראל. השנה ראו אור 8571 ספרים חדשים בישראל. מדובר בעלייה של 35% במספר הספרים הרואים אור בארץ בעשור האחרון. מתוך הספרים שראו אור ב-2018, 91% היו בשפה העברית, 3.9% באנגלית, 2.9% בערבית, 115% ברוסית. 1045 ספרי ילדים ונוער ראו אור בשנת 2018, מתוכם 93% בשפה העברית, 4.2% בערבית, והשאר באנגלית וביידיש.

מבקרי תופעת הפרויקט למימון המונים טוענים, כי חלק ניכר מכמות כותרים חדשים מרשימה זו הם ספרים שהוצאו באמצעות מימון המונים, נמכרו בעותקים ספורים ונגרסו אחרי כן. אך הטוענים כך אינם לוקחים בחשבון, כי כותרים אלה הגיעו לידי התורמים/ות שאפשרו את כתיבתם והוצאתם לאור, ובזכותם זכו להגיע גם לספריות, לעמותות, לגופים וליחידים, ולו כתרומה.

מנתוני הספרייה הלאומית ניכר, כי רוב הפניות של סופרים למימון המונים היו בעברית, והניבו ספרים בעברית. איש עוד לא חקר את תפוצת השפות, שבהן פנו ישראלים למימון המונים – וזה מחקר חשוב, שכדאי שייעשה. אך ניתן להסיק מזה שתופעת מימון ההמונים עוד לא חלחלה אל החברה הערבית, הרוסית והאתיופית, שכלל אינה מוזכרת כאן. ככול שמימון ההמונים יחלחל אל חברות אלה, נזכה לראות בשנים הבאות עליה בהוצאה לאור של כותרים בשפות השונות, המרכיבות את הפסיפס המרתק של החברה הישראלית.

מימון ההמונים ותקציב התרבות בישראל

במדינות מערביות מתוקנות מושקעים 1-3% מן התוצר הגולמי בתרבות. בישראל תקציב התרבות עומד רק על 0.25% מן התוצר הגולמי. כלומר, פחות מ-100 ₪ לנפש במשך שנה. בכך פוגעת ישראל בחוסנה הלאומי, כי חוסן לאומי הוא פרי רציפות תרבותית. יתר על כן, בזה מפרה ישראל את סעיף 27 להצהרת זכויות האדם של האו"ם, הקובע כי לכול האדם ישנה הזכות להשתתף בפעילות תרבותית וליהנות ממנה.

להשקעה המזערית של ישראל בפיתוח תרבותה ובשימורה יש משמעויות קשות לגבי מוסדות התרבות המרכזיים והפריפרליים וגם לגבי היוצר הבודד. תקציב התרבות הזעום גם מועבר למוסדות הנתמכים ב'פעימות,' והעברת כל פעימה תקציבית כרוכה בקשיים ביורוקרטיים. לכן, אף מוסד תרבותי או יוצר במדינת ישראל אינם יכולים לתכנן תזרים מזומנים, או לעבור את החודש בלי סיוע באשראי בנקאי.

מצב זה מקשה על ניהול מוסדות תרבות בישראל ופוגע באופן ממשי בקיומם הפיסי והיצירתי של אמני ישראל וסופריה. כולנו, מוסדות ויחידים, המחזיקים יחד את התרבות העברית על כתפינו, חיים כמו קבצנים. מלקטים מן הגורן ומן היקב, עוסקים במיני פרנסות, חלקן קרובות לתחום היצירה שלנו וחלקן רחוקות ממנו. שאיפתנו היא ליצור, לכתוב, לביים, לשחק, לצלם, להסריט, לצייר ולצלם, לממש את תכלית חיינו. אבל מקודם לכול צריך פשוט לחיות.

חבר הכנסת עפר שלח (מ'יש עתיד' וכיום מ'כחול לבן') עמד בראש קבוצה של ח"כים, שהניחו בפני מליאת הכנסת את הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – תקציב התרבות), התשע"ה-2015. ההצעה הציעה לקבוע, שתקציב התרבות והאמנות, המיועד למטרות המפורטות בהצעת החוק, לא יפחת מחצי אחוז מסך התקציב השנתי של מדינת ישראל כפי שנקבע בחוק התקציב השנתי של אותה שנה. הוראה זו תוחל בהדרגה כך שבכל שנה יתווסף סכום לבסיס תקציב התרבות לאותה שנה.

בדברי ההסבר נכתב: "להלן שיעור התמיכה בתרבות במדינות שונות בעולם, לשם השוואה: שבדיה 2.6%, רומניה 2.1%, אזרבייג'אן 2%, הונגריה ושוויץ 1.7%, צ'כיה 1.66%, פינלנד וארמניה 1%, איטליה 0.9%. בבדיקה של 42 מדינות, רובן המכריע באירופה, לא נמצאה ולו אחת ששיעור התקציב המוקדש בה לתרבות הוא נמוך כמו בישראל."

בהצעת חוק זו הוצע לחזור למתווה שעליו המליצה בשעתו ועדת הברמן, על מנת לחזק את מעמדה של התרבות במדינת ישראל ולהבטיח את נגישותה של העשייה האומנותית לתושבי הפריפריה והשכבות החלשות. הצעת החוק הזאת נדחתה על ידי הקואליציה.

בהיותנו חברת מהגרים רב-תרבותית, ובהתחשב בתפוצה הדמוגרפית שלנו, ובהיותנו מדינה עם רוב יהודי ומיעוטים, יש לתקציב התרבות ולאופן פיזורו, ולמיעוט השתתפות המדינה בייצור תרבותה ופיתוחה משמעויות מרחיקות לכת. אני מדבר על אפליית מיעוטים, על העדפת המרכז על הפריפריה, ועל פגיעה ממשית בחוסנם הכלכלי של מוסדות ושל יחידים.

כתוצאה מכול האמור לעיל, במצב התקצוב הנוכחי של תרבות בישראל, הפנייה של יוצרים ויוצרות יחידים למימון המונים היא לא רק ברכה, אלא הכרח. מימון המונים הוא כלי מבורך, שנוצר מן הפער העמוק בין צרכי היוצר הבודד ומוסד התרבות לבין תקצוב התרבות. לכן, לעולם אל תכנו יוצרים הפונים אליכם בבקשת תמיכה ביצירתם 'קבצני אינטרנט.' התייחסו אליהם בכבוד. ההיענות לפנייתם, תרומתכם ותרומתכן למימון יצירתם, היא לא רק חסד לאמן הבודד, אלא תרומה מהותית להתמד קיומה של התרבות העברית.

כאשר את ואתה תומכים בסופר/ת, אם בשלב הכתיבה של ספרם ואם בשלב הפקתו ופרסומו ברבים, אתם עושים מעשה מהפכני. בתרומתכם אתם לא רק מאפשרים את כתיבתו של ספר חדש בעולם. אתם גם מבטיחים שהסופר או הסופרת יזכו לביטחון כלכלי בזמן הכתיבה, ויוכלו להפיק את ספרם ולמכור אותו ישירות לקוראיו, מבלי לשלם בין 70%-90% מן המחיר הקטלוגי של הספר לשרשרת גופי התיווך שבינם לבינכם (המו"ל, המפיץ, חנויות הספרים).

בהינתן כול אלה, ובשל היכרותי רבת-השנים עם המערכת הספרותית, בשלל תפקידיי בה, כעורך, כמוציא לאור, כמבקר, כמורה לכתיבה וכמובן ככותב, כיום אני משתדל לסייע לא/נשים שאני מאמין ביצירתם/ן לממן את הפקתה באמצעות מימון המונים. כמו"ל פרטי אין לי אפשרות לממן את יצירתם. אך יש לי היכולת לסייע להם במימושה באמצעות מימון המונים.

הושיטו יד ליצירה המקורית

לאחרונה עלתה בכמה פלטפורמות של מימון המונים בארץ גם האפשרות לתמוך בקביעות באדם ו/או ביוצר/ת שאתם מאמינים בתרומתם לחברה הישראלית ולתרבותה. אתה חותם על הוראת קבע בסכום שאתה בוחר בו, למשך שנה. היוצר/ת מקבלים מדי חודש משכורת, בגובה התרומות שהצליחו לאסוף, מן האתר למימון המונים. את/ה מקבל/ת קשר אישי עם סופר/ת או אמנ/ית, המשתפים אותך בתהליך יצירתם. הם, בתורם, זוכים בביטחון כלכלי ובשקט הנפשי, הדרושים לכול מעשה של יצירה, לכול מעשה של תיקון עולם. החברה והתרבות הישראלית מרוויחות מזה את התמדן.  בעיניי אין יפה מזה.

באשר לי, הבנתי כי זו תהא דרכי להבא. שילוב בין קמפיין למימון המונים שמטרתו הכנסה חודשית קבועה, שתאפשר לי לכתוב את ספריי, לבין קמפיינים קצרי-טווח, שמטרתם תהיה הוצאה לאור של ספר מסוים. כך אייעץ גם לחבריי ולחברותיי היוצרים והיוצרות בענפי התרבות השונים. אל תבושו לפנות אל הקהל באמצעות מימון המונים. אין בזה היפסדות, גם לא התבזות או גנאי. אתם המבטיחים את קיומו הרוחני של הקהל הזה, ושל החברה הישראלית בכללותה.

אני מקווה שמאמרי זה מבהיר לכם ולכן עד כמה עמוקה ומכרעת היא תמיכתכם בפעילים/ות חברתיים/ות או ביוצרים ויוצרות, ובתוכם סופרים וסופרות. בתרומתכם, צנועה ככל שתהא, אתם מאפשרים את התמד קיומה של התרבות ושל הספרות העברית במיטבה.

אילן שיינפלד, תובל, 2019.