הערב העלה אחד מחכמי תלמידיי טקסט לפורום הסדנה שהוא חבר בה, ובה דברים שכתב באשר למקורו של חג ט"ו בשבט ולהתגלגלותו במסורת ישראל. עם הקריאה במה שכתב נזכרתי בפרק האחרון בספרי הקודם, "כשהמתים חזרו," שמתרחש כולו בט"ו בשבט, ואני כבר שכחתי מזה לחלוטין.
אז הנה הפרק הזה. בעבור מי שקרא בספר הוא יהווה תזכורת נעימה, כך אני מקווה. בעבור מי שעוד לא קרא בו הוא עלול להיות ספוילר – או גירוי לקראו.
כך או כך, לי נעים להיזכר בו.
לילה טוב,
אילן.
פרק הסיום של הרומן "כשהמתים חזרו"
מדי יום עמדו בני המשפחה בשערי עיר המתים, להקביל את פני המתים. פאני חיכתה לבעלה ולבנה, ייטי לבעלה ולילדיה, צביקה וצילה, שישובו זה מבור סיד בחצר בית היתומים בגטו מוגילב וזו מקברה הקטן בבית העלמין הישן באותה עיר, גיא צלמוות, שרה ושלמה ציפו לשוב בניהם, מאיר ושלום והירשל ומשה ומיכאל. אבל הם לא באו.
חידה גדולה הייתה זו בעבורם, מדוע כל מתי ישראל חוזרים ורק ילדיהם עוד לא שבו מן החושך. וסלומון, שהיה שותף לצערם, לא ידע מה פשר הדבר. מדוע הוא יכול להביא את כל מתי ישראל מגיא צלמוות, ורק את מתי משפחתו האחרונים אינו מחזיר.
ערב אחד, בחודש שבט, חלמה שרה חלום. בחלומה ראתה את סלומון עומד על אדמת הגליל, ידיו פרושות לפניו ורגליו נטועות בקרקע, מצמחות שורשים הנאחזים בעמקי עפר, והנה הוא מוציא מתוכו פוארות, ונהיה עץ.
עם קומה משנתה סיפרה את החלום הזה לבעלה.
אמר לה שלמה, ומה, חלום חלמת, החלומות שווא ידברון. אמרה לו שרה, הזוכר אתה מה שקראת בספר הכוזרי? שאלה שלמה למה היא מכוונת. הלכה והביאה בפניו את הספר, וקראה מתוכו: "ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא פרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו."
שלמה הרהר רגע, וככל שהתעמק בפירוש החלום על פי "הכוזרי" התפשט רושם של תדהמה על פניו. "ישמור אלוהים," מלמל, "העץ שחלמת הוא עץ הספירות, ואם בא בדמותו של סלומון הרי זה מפני שדרכו משפיע הקדוש ברוך הוא את טובו על תבל. חלומך מעיד כאלף עדים שמשיח הוא."
אבל דבר אחד הטריד את נפשה של שרה, שילדיהן של ייטי ופאני וגם ילדיה עוד לא שבו אליהן. ושרה, שציפתה וחיכתה לזה יותר מכול, ישבה וחשבה, העלתה מלפניה כל מה שקרה אותם, למן הזמן שנישאו זה לזה, דרך כל האסונות שפקדו אותם, בשל קללת היער, ואחרי כן מה שגילתה על מיכאל בנה, שהלך ליער וילד בו את בנו וממנו הוא שואב את ניסיו, ונזכרה שחודש שבט הוא, ראש השנה לאילנות. וראתה בזה סימן גדול.
"לא סתם בא אלי חלומי," אמרה לבעלה, "תכף ראש השנה לאילנות, ומחמת שגלינו מעל אדמתנו לא חגגנו אותו. בזכות החלום הזה נחגוג אותו כאן, ובעזרת השם יביא לנו את גאולתנו."
"ומה, שעה שאנו מצויים כבר בארץ החיים, באחרית הימים, אין לנו מה לחגוג את ראש השנה לאילנות," שחק שלמה.
"האם באמת לא למדת דבר מכל מה שאירע אותנו עד הנה?"
"ומה יש לי ללמוד," התנצח עמה, "הרי גם עלייך להודות, שאני הבאתי את המשיח."
"לא אתה הבאת אותו," קראה, "כי אם מיכאל, שהלך אל היער והוליד שם את בנו."
אבל שלמה התעקש. הוא שהביא עליהם את המשיח, מכוח תפילתו ואמונתו.
שרה הבינה כי ממנו לא תבוא ישועתה, הלכה אל סלומון וביקשה שייקח אותה אל הרב קרדי, זה שראה ראשון את עיבור נשמתו.
שעה ארוכה ישבה שרה אצל הרב ותינתה לפניו את לבה. היא סיפרה לו את סיפור משפחתה, וכיצד חיכו בעוצם הימים האלה לשוב בניהם, והם לא שבו.
"היודעת את מה כתוב בספר 'חמדת ימים'?" שאל אותה הרב. שרה הנידה בראשה. ספר זה היה סגור וחתום בחוגי המקובלים שם, לפי שכתבוהו נתן העזתי או מאמיני שבתאי צבי באיזמיר.
הרב קרדי הוציא מארונו טופס אחד מאותו הספר. "אישה צדקת את, שרה פלדמן," אמר. "עכשיו התחוור לי מה שורשו של משיח. משורש נשמתך הוא."
"ולמה תאמר את הדברים האלה?" שאלה אותו, ולבה גואה.
"כי ט"ו בשבט תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר," השיב לה, וקרא בפניה מה שהביא מחבר הספר מדברי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. "יש שלושים מיני פירות בארץ ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו," ביאר לה, "עומדים כנגד עשר הספירות. לכן, אכילה מפירות האילן מביאה תיקון, בבחינת 'להשפיע את שפע האילן הקדוש — עץ החיים'."
אותו רגע העלתה מלפניה שרה את כל מה שעבר עליה מאז נפגשו אביה ואביו של שלמה בבית העלמין ועד הנה, הרכינה ראשה ובכתה.
שאל אותה הרב למה היא בוכה.
"מפני שאף על פי שאהבתי את בעלי, והקמתי עמו משפחה, קשה עלי גורלי מפאת דרכו בעולם. בכל אורחותיו צדיק גמור הוא, אבל בלבו שוכן פיצול רשויות בין אדם לבריאה. ועתה, בזכות שיחתי עמך, יודעת אני מה עלי לעשות."
נטלה ממנו שלום והלכה לביתה.
מוקדם אותו בוקר קראה אליה את ייטי, סיפרה לה על חלומה ועל קללת היער, והשביעה אותה שתשלח את יבגני לרכוש נטעי אילנות בעבור כל נשמות משפחתם. יבגני עשה כן, והביא את שתילי האילנות אל חצרם.
שרה קראה לשלמה, לילדיה ולסלומון אל חצרו של בית המלון, נתנה בידיהם מעדרים ואתים ואמרה להם, שהיום הוא ראש השנה לאילנות, ועל כן ייטעו עצים באדמת ארץ הקודש על שם כל מי שלא שבו מן העולם הבא, בעבור פדות נפשם.
"מה פתאום שנלכלך ידינו בנטיעת עצים?" התמרדה נגדה פאני. הלוא הרעילה את אדמת המקום, וחששה שדבר לא יצמח בה.
"אל תחטאי בשפתייך," גערה בה אמה, "כתוב בתורה כי בגן העדן נטע הקב"ה כּל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד עצם היום הזה. מי ייתן ובזכות אילנות אלה, שניטע בארץ הקודש, נכפר על כל העצים וחיות היער שקטלה המשפחה הזאת, ונשיב לנו את בנינו."
הביטה פאני באביה. שלמה משך בכתפיו, לפי שלא רצה לריב עם אשתו.
התרצו ותקעו כל איש ואישה את מעדרם בעפר, חפרו באדמת המתים ונטעו בה עץ.
עם שכילו מלאכתם הוציאה שרה סידור, וביקשה מנכדה המשיח שיקרא את התפילה שחיבר הרב בן־ציון חי עוזיאל לכבוד ראש השנה לאילנות. "ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שרשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה."
"עכשיו," אמרה שרה, "נלך ונתקין לנו סדר ט"ו בשבט."
"אבל בשביל מה סדר ט"ו בשבט, שהתקינו אותו בשביל זירוז הגאולה, ואנו יושבים כבר בארץ ישראל, בעיצומם של ימות המשיח?" הקשה בעלה.
"כי גאולתנו עוד לא נשלמה עד שלא ישובו בנינו!"
"ומנין תיקחי פירות בשביל סדר החג?" התעקש בעלה.
"אני יודע מנין ניטול פירות יפים ונאים לסדר ט"ו בשבט," התערב סלומון בשיחתם.
עם ערב ערכו שרה וייטי את השולחן, פרשו עליו מפה והניחו עליה קערות גדולות ומלאות פירות גדולים ויפים. ראתה פאני שהם מביאים אל הבית עוד ועוד שקים של פירות כאלה ושאלה אותם מנין הם. אמרה לה ייטי, מבוסתנה של בת הנביא.
"אבל הפירות הללו אסורים באכילה!" ספקה פאני ראשה בכפיה, "הם יביאו עלינו אסון!"
"לא אסון יביאו לנו, כי אם תיקון," השיבה לה אמה. "עתה, שתחיית המתים כבר אירעה ובת הנביא התעוררה מקברה, אין שום קדושה בבוסתן סביב קברה."
"אבל פירות המתים הם, על עצמות צדיקים צמחו!" הזדעקה בתה.
"משום שפירות המתים הם, יביאו חיים," הבטיחה אמה.
בשעה היעודה קראה לכולם שירדו מחדריהם ויסבו מסביב לשולחן.
ואחרי שעשו כן ניגשה אל הדלת לפותחה.
שאלה שלמה למה היא פותחת את הדלת. אמרה לו, מפני שאורח צריך לבוא אלינו.
"מי?" שחק שלמה, "אליהו הנביא בא רק בפסח."
שרה לא אמרה לו דבר. אבל בלבה חשבה, שאמנם, כתוב כי מקודם יבוא אליהו הנביא ואחריו המשיח, ואפילו שהמשיח כבר בא, ונכדה הוא, אולי הם צריכים לאליהו שיבוא אליהם. ואם כך הדבר, אולי מי שתכף ייכנס אל ביתם הוא גלגולו של אליהו.
רק כילתה את מחשבתה נכנס אל הבית הרב קרדי, הרכין ראשו מלפניהם ובירכם.
כולם התיישבו לשולחן.
פצה הרב קרדי פיו ואמר להם, שאם היו בני האדם יודעים את מעלת היום הזה ומה הם יכולים לפעול בו, היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף ועל הפרנסה.
"וכי למה?" שאל שלמה.
"כי בתוך הפירות מגולגלות נפשות רבות," השיב לו, "וכשאדם אוכלם בכוונה הראויה, אזי הם מתעלים ובאים לתיקונם."
"היאך?" שאל שלמה.
"בספר 'ירננו עצי יער' כתוב, שהיום הזה, ט"ו בשבט, יום סגולה הוא לתיקון חטא אדם הראשון. לכן טוב לבקש בו על הגאולה העתידה, על דעת תורה, על זיווג הגון ועל זרע של קיימא, לפי שבנינו הם הפירות
שלנו כמו פירות האילן."
בירכו על הפירות, ישבו ואכלו.
עודם עושים כן, נשמעה פתאום נקישה על הדלת. פאני ניגשה אל הדלת והביטה מבעד לחרך ההצצה. ראתה מה שראתה ונסוגה לאחוריה.
שאלו אותה מה ראתה ונאלמו מילותיה בפיה.
קמה אמה ופתחה את הדלת.
על ספה, בתוך חוג של אור בהיר כאור יום, עמדו צילה וצבי, זכרם לברכה, הירשל, מאיר ושלום, ומשה אחריהם, ופסח ושלמה, וליזה אשת יויינע ובנם מיגל, ויוסף, וחבית לפניו.
כולם נפלו על החוזרים, ולבם מלא בשמחה ובבכי. אחרי ששבה אליהם נפשם טפח שלמה על שכם חתנו האהוב, על שכם יוסף, ושאלו מה החבית הזאת, והאם גם בעולם הבא התקין חביות.
"לא רק התקנתי חביות," חייך אליו יוסף, "גם מילאתי אותן בפלאים."
הוא העמיד את החבית על השולחן, והחל מוציא ממנה כל כבשונו של עולם. וכל מה שהוציא מפירות המתים היה. כאילו ישב בקרבם כל הזמן הזה, קטף מפירות הבוסתן של בת הנביא וכבש אותם בחבית הפלאים שלו, והם לא ידעו זאת כלל.
ישבו וטעמו ורחב לבם.
רק סלומון ישב ביניהם, ועיניו כרויות כשני בורות של יגון.
ייטי אחזה בידו. "הנה הבאת את כל משפחתנו מן המתים, ורק הוריך לא שבו. בעזרת השם, בזכות השמחה שהבאת לנו, גם הם ישובו מן העולם הבא," ניחמה אותו.
"הם לא ישובו," אמר לה סלומון, וכאב והשלמה משמשים בעיניו בערבוביא, "אבי לא שב, מפני שבזכות אפרו נעשו כל הפלאות האלה, ואמי לא שבה, מפני שאבי לא שב."
"היודע אתה מתי עשיתי חבית זאת בפעם הראשונה?" שאל אותו יוסף, "עם הולדת בני."
שאלו ומה בכך.
"החבית הזאת מלאה בפרי הארץ, בנשמות צדיקים שנתגלגלו בפרייה, כמו בטן הרה הממולאת בבניה," התערב הר' קרדי בשיחה. "אבל אתה כבר אינך יכול לחכות עד שישובו הוריך מן המתים. עליך להוליד לך בן, ובזה תהיה גאולתך."
"ומנין אמצא אישה שתלד לי בן," שאלו סלומון.
"ישנה בת אדם, שחברתה רצויה לך. אותה שגירשת מעל פניך ברגע שכתבו עליכם בעיתונים. שפרה בוכריס."
"ומדוע שתסכים, והרי הלבנתי פניה ברבים," הפטיר סלומון. "גם אינני רוצה להינשא לה, מפני טבעי ואורחות חיי, שמא תיפגע ממני שוב."
"אני אדבר עם אמה," אמרה פאני. "אני בטוחה שתסכים כי בתה תהיה אמו של בן המשיח."
הלכה אליהם, סיכמו ביניהם מה שסיכמו, והזמינו אליהם את שפרה בוכריס, שהסכימה להיות אם בנו של המשיח, מבלי שתהא לאשתו.
מקץ תשעה חודשים ילדה לו שני בנים, וקרא שמם מיכאל ודניאל, כשם אביו, וכשם המלאך והשר, ודניאל, כשם הנביא, שרוח אלוהים הייתה עליו, והבין בכול חזון וחלומות, ושאל את איש חמודות עד מתי קץ הפלאות, והודיעו דבר.
אחרי כן ישב סלומון פלדמן למלכותו, הקים את בית המקדש בהר הקודש, בסמיכות עם מסגדם ועם כנסייתם, והכשיר יחד עם רבן גמליאל את גיורם של צאצאי עשרת השבטים ואנוסי ישראל וזרע ישראל מכל פזורות הגולה, ועלו כולם ארצה והגדילוה. ואז בא השלום לשכון בה, עד קץ הימים.
וזה הדבר לא היה מקדמת דנא, כפי שניתן לחשוב מן הלשון שסיפורנו נכתב בה, אלא כעת חיה. ואם תפתח לבך תשמע אף אתה איך כל מתי ישראל לדורותיו עומדים ואותו ניגון בפיהם, ואז תצטרף גם אתה אליהם, ותאמר מה שאמרו מיד עם סיום הניגון הזה, מה שאומר כל יהודי בתפילת השחר: "יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא, ואין עת אל מציאותו, אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו. אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו. הנו אדון עולם, לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו )…( גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו, מתים יְחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו."
ושעה שתאמרו את הדברים האלה, תראו את עם ישראל חי וקיים ותדעו ששלח משיחו לפדותנו, ואותו משיח הביא לנו את גאולתנו וזכה בתוכה לגאולתו, ואחרי שהקים את בית המקדש זימנני אליו, שאכתוב את סיפורו ואתן אותו בפניכם, כדי שתדעו גם אתם מה גדול ונורא פועל השם בעולמו, אמן, כן יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.
תם ונשלם, השבח לאל בורא עולם.
*
אגב, לשבתאי צבי קראו גם 'האילן.' ושמי השני הוא שלמה (סולומון בספרדית). שלא תגידו שלא אמרתי לכם.
🙂
