שמעתי שמועות על כך, אך עד שלא ניסיתי זאת בעצמי לא ידעתי עד כמה זה עובד. אתמול אחר הצהריים, אחרי האוכל, שניהם רטנו. אז פתאום, במקום להניח כל אחד מהם בעריסתו, ולנסות להרגיע כל ילד בנפרד, קפץ לי לראש הרעיון להשכיב את שניהם יחד, זה בצד זה, צמודים ממש, בעריסה של אחד מהם היא קטנה, כך שהם נשכבו ממש יחד.
הפלא ופלא, שניהם מיד נרגעו.
כל כך נדהמתי מן התוצאה, שחזרתי על זה בשנית היום. ואכן, זה עובד. מיכאל ודניאל כנראה באמת רגילים לנוכחות איש של רעהו כבר מן הרחם, ושהייתם יחד במרחב מצומצם מרגיעה אותם.
איזה יופי.
עוד גיליתי, שכאשר המזגן פועל ודניאל מנופף בידיו וברגליו, זה סימן שקר לו. שצריך לכבות את המזגן ולכסות אותם בשמיכות קיץ. ושהם מאוד אוהבים לטייל בעגלה. זה מרגיע אותם. וגם אותי.
כל אימת שמישהו/י רואה אותנו יחד בבית הקפה, ואנחנו נמצאים כאן הרבה, תמיד מברכים אותי על אומץ הלב שלי ושואלים, בדאגה, איך אני מסתדר. כל מי שפוגש בי שואל זאת מתוך הנחה מוקדמת, שוודאי מאוד קשה לי, כי אם עם ילד אחד קשה, לזוג הורים, אז להורה אחד עם שניים, אין בכלל מה לדבר.
ובכל פעם מחדש מאוד לא נעים לי לאכזב את הציפיות של הזולת להתקרבנות או לדרמה. אבל בסופו של דבר אני אנוס להודות, שלהפך, דווקא מאוד קל לי. הילדים ישנים כמעט לילה שלם בין האכלת הערב לבין האכלת השחר, הם שקטים בצורה בלתי רגילה, יחסית לחודש הקודם עם הגזים, מחייכים וצוחקים הרבה, ואפילו כבר מוציאים קולות של גרגור ודיבור.
אבא שלי אומר, שזה משום שאני רגוע. נירית, חברה שלא ראיתי שנים, עברה פה מקודם, ברוטשילד הרצל, וממש נמסה למראנו. היא אמרה, שבתור פסיכולוגית קלינית היא יכולה לראות מיד, מהתבוננות חטופה בילדים, שאני אבא טוב. זאת, מפני שהם רגועים וחייכניים כל כך, סקרנים, ערניים לסביבתם.
זה כמובן מאד שימח אותי.
אבל גם היא התחילה ב"אוי, איזה אמיץ, איך אתה מסתדר?"
חייכתי אליה.
"התכופפי והריחי אותם. שניהם בדיוק עברו אמבטייה של אחר הצהריים, שבה שרתי להם," אמרתי לה.
ואז היא השיבה מה שהשיבה.
סוף השבוע הזה היה פשוט נהדר. אין לי מושג מה היה ביום חמישי. אני כבר לא זוכר בטווחים כאלה. אה, ניקיתי את הבית בזמן שמיכאל בכה, אז תזתזתי בין הילד הבוכה לבין הספונג'ה. בשישי אילנה החליפה אותי לשעתיים, שבהן הלכתי לכושר ולשוק, וכשחזרתי יצאתי עם הילדים לפגוש את מיטשל בבית הקפה, ואחרי כן חזרנו הביתה לנוח.
אתמול אחר הצהריים הספקתי, בין ארבע לשבע, להוריד מהחבל שלוש מכונות כביסה, לבשל לכל השבוע, לרחוץ את הילדים לשבת, ולנוח עם קפה וסיגריה בחצר אחר כך.
בערב באה אורן, עם תרומה גדולה של חיתולים ומטרנה, וקיבלה ממני שני שקי בגדים, תרומה למשפחה אתיופית, שמצפה לתאומים בקרוב.
הבוקר טיילנו בשדירה ובבית הקפה, בצהריים בא חבר לביקור חטוף, והנה אנחנו שוב בבית הקפה.
הספקתי לכתוב חומרים לכיתוב הכריכה של הספר הבא שלי, ותיכף עמרי יבוא, לבקר אותנו בבית, ולחלוק איתי את האכלת הערב, ובלילה, בעזרת השם, אקרא ואכתוב קצת. אולי אערוך משהו.
מי אמר שקשה לי בכלל?
אני מאושר ושלם כפי שלא הייתי מימיי. זו האמת.
אני רק מחכה כבר לשבתות שבהן אוכל לרדת איתם לים, או לבריכה. ממש פינטזתי על זה הבוקר, אבל חששתי, שגיל שמונה שבועות הוא בכל זאת מעט מוקדם מדי בשביל זה.
שבוע טוב לכולם/ן.
