כל חיי ידעתי, שאביא לעולם ילדים רק כאשר אהיה מסוגל להעמיד אותם בראש סדר העדיפויות שלי. מעל עצמי, מעל כתיבתי, מעל אהבותיי. זה לא כול כך פשוט כמו שזה נשמע. אחרי הכול, הבאת ילדים לעולם באמצעות פונדקאות היא, במקרה שלי, כמו של כול חבריי לקהילה, מעשה שמחשבה בתחילתו, ואקט ברור של בחירה. הבחירה בהורות. הבחירה בהעמדת ילדים מעל לכול. זה לא כול כך פשוט כשמדובר באדם כותב.
השנה שלי נחלקת לשני סמסטרים עם חודש חופשה ביניהם, ואז חופשת קיץ וחופשת החגים. הזמנים האלה, הם הזמנים היחידים שאני יכול לכתוב בהם. הילדים בגן, אני פנוי מדי בוקר לכתוב. אבל שישי שבת אינם יכולים להיות ימי כתיבה. ביום שישי אני מנקה את הבית, עושה קניות, מבשל ארוחת ערב. בשבת כול-כולי נתון לילדיי.
הבוקר קמנו מוקדם, כרגיל. הצעתי לילדים כבר אמש לנסוע היום לבריכת קיבוץ מורן או לחוף אכזיב. הם בחרו באכזיב. אז מיד אחרי ארוחת הבוקר הכנתי את תיק הרחצה שלנו, והתכוונתי לחתוך מלון ולהכין פירות ובקבוקי מים ולצאת מוקדם, לפני שיהיה חם מאוד.
אבל אז החליטו שהם מעדיפים לעשות דוכן מכירה בפתח הבית. אז הוצאנו החוצה שולחן, הכנתי להם סיר פופקורן וצידנית עם 'שלוקים' קפואים, והודעתי בפורום הישוב שדוכן המכירה של מיכאל ודניאל נפתח.
הם מכרו קצת מזה וקצת מזה, ואני אמרתי לעצמי, שאם כך, זה בדיוק הזמן שבו אוכל לשבת לכתוב את הסצנה שבצבצה מתוכי הבוקר, וכמו רבות אחרות התחילה בשאלה "מה היה קורה אילו" – מה היה קורה אילו הגיבור שלי, שהוא רופא במקצועו, יידרש לפתע לטפל רפואית במי שמענה אותו, באנטגוניסט?
מיהרתי אל מכונת הכתיבה בחצר, וכתבתי בהתרגשות. בדיוק כשהגעתי למחצית הסצנה קיבלתי הודעה מעדי, אימא של מתן. הם יוצאים בעשר לחוף שבי ציון, ושואלים אם נרצה להצטרף.
הילדים כמובן הביעו רצונם להצטרף לחברם הטוב. ואני נאנחתי, סגרתי את מכונת הכתיבה, הידקתי את הדפים הכתובים, ונעמדתי לחתוך מלון ולהכין קופסת פרות ולמלא בקבוקי מים ולהביא את תיק הרחצה למכונית.
ההתנתקות מעולם הדמיון אינה קלה לי. בתחילת הדרך, במורדות הכפר השכן, דיר-אל-אסד, בואכה כביש 85, עוד הייתי אי שם במאה השבע עשרה, בפרו. וזה, יחד עם האנטי היסטמין החזק שאני לוקח, והשיעולים האלרגיים, זה לא מרשם טוב לנהיגה בטוחה.
ובכול זאת הגענו לחוף הים בסביבות עשר וחצי, מצאנו רצועת מוצלת מתחת לסככה, ובילינו שם בנעימים כמעט שעתיים. בשתיים עשרה הודעתי לילדים שחוזרים הביתה, הם מחו, אבל יודעים היטב, שאני לעולם אינני נשאר איתם בשעת צהריים חמה כול כך בחוף הים.
אחרי ארוחה ומנוחת צהריים קצרה, בשלוש ומחצה, קמתי, התקלחתי, ואמרתי לעצמי – תה, קפה וסיגריה – ומיד לחזור לכתיבה, שלא תשכח מה התכוונת לכתוב בחלקה האחר של הסצנה.
וכך היה.
וכשסיימתי הבטתי במכונת הכתיבה ובעצמי בסיפוק ובשמחה. אני באמת אם כותבת, אמרתי לעצמי, אם אני מסוגל לעצור כתיבת סצנה כי עלי לרדת עם הילדים לחוף הים, ולהמשיך את הכתיבה מאותו מקום שהפסקתי אותה, עד להשלמתה.
אחרי הכתיבה הצעתי להם משחק דמקה או שח מט. מיכאל ואני שיחקנו עד שנמאס לו. ואז פתחנו שוב את הדוכן, ומכיוון שלא באו אנשים, הסברתי להם מהו שיווק, ושלחתי אותם למכור שלוקים מדלת לדלת. אני בינתיים יצאתי לטיול עם הכלבה.
כשחזרנו הם ביקשו המון 'קופיקו' בטלוויזיה. אז אמרתי להם, שאם כך אני אכנס לחדר העבודה שלי, כדי לטפל בכול מיני עניינים – רישום הוצאות, שאלוני פרס, הכנת משלוח ספרים לפרסים שונים, משלוח חשבוניות.
סיימתי, ואז אמרתי לעצמי שכעת הגיע הזמן לכתוב את הפוסט היומי שכבר התרקם בי. רק התיישבתי לכתוב נכנס פנימה דניאל, עם ציור החנות שלו, וביקש שאעזור לו בכתיבת השמות של כול בני ובנות המשפחה – מיכאל, אבא, פינו, גילון ודמקה. רק עכשיו אני קולט שאת סבא החסיר משום מה.
שמחתי מאוד על הציור שלו. בזמן האחרון דניאל מצייר ציור תלת ממדי ועם פרספקטיבה. זה שונה כול כך מסגנון הציור שלו בגיל שלוש. הוא התבגר בבת אחת, התפיסה המרחבית שלו השתנתה. אז ישבנו וכתבנו את השמות. ורק אחרי שסיים יכולתי להשלים את הפוסט הזה, פוסט שאין לו פואנטה, חוץ מתחושת סיפוק על כך, שאני עומד במנת הכתיבה היומית שלי, מבלי לפגוע בהורותי.
לכן, אגב, אל תתרשמו מן הסרטון שבו דניאל טוען, שאני כול הזמן במחשב או בטלפון. זה לעולם אינו בא על חשבונם.
שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומבורך, רגוע, בלי הפגזות, הקפצות של הבנים לצבא ובלוני תבערה.
אילן.
נ.ב.
אני על ההר וליבי בצעדת השוויון בתל אביב. הייתי שמח להיות בה. אבל אני יודע, שלא אוכל לנהוג הלוך ושוב, עם הילדים, למרחק כה רב, תחת השפעת האנטי היסטמין שאני לוקח. הוא מרדים אותי על ההגה, וזו פשוט סכנה.
אני מקווה שהצעדה תהיה גדולה, עשירה ומגוונת, ותביא לנו רק שוויון ושלום ואחווה.
