יומן מלחמה (18).
אתמול והיום לימדתי שוב את ילדי שכבת ו' של בית הספר, שבניי חלק ממנה. בוקר האתמול התחיל קצת קשה בבית. מיכאל, שכבר נמצא בהחלט בגיל ההתבגרות, היה עצבני בבוקר, וזה השפיע עלי. לכן, בדרך לבית ספר ההורים שלנו הרגשתי שאני חייב להתקרקע, ומתוך כך החלטתי לפתוח את הבוקר עם הילדים בתרגיל חיבור להווה.
כשהגענו לשם, ביקשתי מכולם להוציא מחברות וכלי כתיבה ולהתפזר בחצר המועדון. לשבת כול אחד ואחת עם עצמו/ה, ולכתוב מה הוא רואה, שומע, טועם, מריח וממשש. כך עשו, ואז ביקשתי מהם לאכול ארוחת בוקר ולכתוב פסקה המשלבת את מרב החושים.
אחרי ארוחת הבוקר המשכתי איתם בעבודה על תקווה. חילקתי להם שאלוני 'אילו הייתי', וביקשתי מכל אחד ואחת מהם למלא אותם: אילו הייתי קוסם/קורא מחשבות/אבא שלי/אימא שלי/עץ/בעל חיים/עצם גאוגרפי וכדומה. אחרי כן דיברנו שוב על תקווה ומשאלות לב. הסברתי להם, שתקוות ומשאלות אינן דבר שאנו רק משליכים אל העתיד, ומקווים שיום אחד נזכה בהם. שעלינו לזמנם אלינו, הן בהתמקדות והן במעשה.
את ההתמקדות ואת זימון המשאלות הדגמתי להם בכתיבת אישורים. Affirmations. כתבתי על הלוח שלוש דוגמאות – "אני מקבל הרבה כסף, מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי"; "אני מלא אהבה מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי"; ו"אני כותב את הספר הבא שלי מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי."
ביקשתי מכול אחד ואחת מהם לבחור משאלה אחת או יותר מרשימת המשאלות שלהם, ואז לכתוב אותן בנוסח הזה. בלשון הווה, כאילו הן כבר בידיהם. הסברתי להם, שאנו מחונכים שכול דבר בעולם עולה לנו במאמץ, שאין זה תמיד כך, ובעיקר, שאמונה זו עלולה לגרום לנו לחשוש מפני תחילת דרך או תהליך שעלינו לעבור כדי להשיג את משאת הנפש שלנו. למשל, אני מלמד את תלמידיי ותלמידותיי בכתיבה, לעולם לא לשבת אל השולחן במחשבה שהם מתיישבים לכתוב ספר. עליהם להתיישב לידו במחשבה שבאו לכתוב רק סצנה אחת/פרק אחת/על דמות מסוימת. "אם ניצב בפניכם הר, ואתם מביטים אל פסגתו ואומרים לעצמכם שהטיפוס עליו יהיה קשה, זה ירפה את ידיכם. אבל אם תטפסו עליו בכול יום קצת, לבסוף תגיעו אל פסגתו," אמרתי להם. "וזה בדיוק הסוד של המשפט 'ללא שום מאמץ מצידי.' הוא אינו אומר שאנחנו יכולים לשבת ולהמתין שמשאלת הלב שלנו תבוא אלינו. בהחלט עלינו לעבוד להגשמתה. אבל לא מתוך מחשבה על קושי או על מאמץ.
ואז ביקשתי מכול אחד ואחת מהם לבחור משאלה אחת שלהם ולכתוב במחברת מה עליהם לעשות ואיך יפעלו להשגתה. זה היה להם קצת קשה, אז עשינו סבב, בו הילדים סיפרו מה משאלת ליבם ואז הצעתי להם תוכנית פעולה. אחת הבנות אמרה שהיא מאוד רוצה כלב. ביקשתי ממנה שתהיה ספציפית, כי חשוב שמשאלת הלב שלנו תהיה מאוד בהירה לנו. האם היא רוצה כלב זאב, או כלב אחר, או פודל. היא ענתה שהיא רוצה פודל לבן.
אוקיי, אמרתי לה, את יודעת שישנן עמותות המחזיקות בעלי חיים לאימוץ? יש כעת מקומות מיוחדים שאספו כלבים בלי בעלים מאזור הדרום, ואפשר לבוא לאמץ בהם כלב מסוג כלשהוא. חוץ מזה, יש מכלאת כלבים כזו אפילו בקיבוץ יסעור השכן.
וכך עברנו מילד לילד וניסינו לדייק את משאלתו. מי שרוצה הרבה כסף, שיגיד כמה בדיוק, ומה הוא מתכוון לעשות בו, וכך הלאה.
כשסיימנו את זה, דיברתי איתם קצת על התחברות להווה. אמרתי להם, שבתקופה הזאת, תקופת מלחמה, לכול אחד מאתנו יש רגעים של קושי, של פחד, של אי ודאות. ברגעים כאלה כדאי לצאת החוצה, לבד, ולחוות את המקום בכול החושים. "ואפשר גם לחבק עץ," אמרתי להם. "עץ הוא דבר חי, ואפשר לבקש ממנו שייתן לכם את כוחות הצמיחה שלו וייקח מכם את הפחד או את החשש והדאגה."
"זו עסקה בשוק השחור", אמר ילד אחד.
לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"העצים מחליפים סוכר עם השיחים והעשבים מסביבם," הסביר.
חייכתי אליו.
"אתה צודק. לא מזמן קראתי ספר ושמו 'החיים הסודיים של העצים.' כתב אותו יערן, אדם המטפל ביערות, שגילה כי העצים מקיימים תקשורת דרך השורשים שלהם עם עצים אחרים, שיחים ואפילו פטריות באזורם. למשל, כשעץ מתייבש או נשרף או נמצא במצוקה הוא מאותת על כך לעצים בסביבתו, והם מגיבים בהתאם," סיפרתי להם.
ואז ביקשתי מכול ילד לקרוא משהו מן התיאור החושי שכתב. וכאשר דניאל בני קרא את תיאורו, וגם את משאלות לבו, נפעמתי וטולטלתי כול כך מרוב התרגשות, בשל רמת הכתיבה, תפיסתו העשירה, המלאה והמדוקדקת של סביבתו, החשיפות הרגשית וישרות הלב שלו בכתיבת משאלות לבו, עד שלא יכולתי לעמוד בכך.
נסעתי הביתה, וכול הדרך שאלתי את עצמי איך אוכל לפרוק את עוצמת האושר הזה שפיכה בי. האם לחפש שכנה להתחבק איתה, או עץ, או להתקשר למטפלת שלי כדי לחלוק איתה את עוצמת האושר ההורי הזה.
לבסוף חזרתי הביתה, כתבתי את זה, ואז נכנסתי, מותש מעוצמת הרגשות שעלו בי, למיטה, ועשיתי מדיטציה של עשרים דקות. היא החזירה לי חיים.
הבוקר התחלתי איתם בחצר, בתרגילי דרמה יוצרת, שנטלתי היישר ממערך פעולה שמצאתי משנת 1976 בערך. בתחילה מעגל תנועות, אחרי כן חיקוי קבוצתי של טיפוסי בני אדם (הומלסים, בני אדם בלי רגל), ואז העברת תנועה בקבוצה, תרגיל מראה בזוגות (חיקוי העוויות פנים) ולבסוף בניית 'מכונה' קבוצתית בתנועה. השיא היה תרגילי אימפרוביזציה. אחד נכנס, ואז השני ואז עוד אחד.
בשיעור עצמו התכוונתי ללמד אותם חומר שהמחנכת שלחה לי. שכפלתי ממנו עשרות עותקים, ובאתי ללמדם, ואז גיליתי שכולם כבר מכירים את החומר הזה. לרגע קפאתי במקומי. מה אעשה איתם כעת, שני שיעורים רצופים, מבלי שהכנתי לכך דבר. ומיד התעשתתי. ביקשתי מהם להוציא מחברות וכלי כתיבה, ועשיתי להם שיעור על זיכרונות, השיעור הראשון שאני עושה בכול סדנת כתיבה שלי. לכתוב רשימת הזיכרונות הראשונים שאני זוכר/ת מאז לידתי, ואז רשימות אוספי ילדות, משחקי ילדות, מאכלים אהובים בבית אימא-אבא ובחוץ, בעלי חיים מחמד ומשק וכדומה. אחרי הרשימות ביקשתי שכול אחד ואחת מהם יבחרו פריט אחד מהן ויכתבו עליו פסקה.
מזל שהבאתי אתי בוקסה ומיקרופון. היה קשה להחזיק אותם כל הזמן הזה, והקול שלי כבר מזמן הלך לאיבוד. אז בשעה שאחרי כן פשוט לקחנו אותם למגרש הספורט. הבנים שיחקו כדורגל, הבנות רקדו לקול מוסיקה שמיכאל בני השמיע להם ברמקול הנייד שלו מן הסמרטפון, ואני חזרתי הביתה, ונכנסתי שוב למדיטציה כדי להחזיר לעצמי קצת חיים.
וכשקמתי ממנה ביקשתי מן ההורים האחרים שיחליפו אותי מחר ומחרתיים בהוראה, כי הבנתי שאחרי שלושה ימי הוראה רצופים אזלו כוחותיי. כתבתי על כך למחנכת שלהם. אמרתי לה שאין לי מושג איך היא עומדת בזה. היא ענתה לי פשוט "אני אוהבת את זה." זה ניכר מאוד ביחסה לילדים ובעבודתה עמם. המחנכת שלנו היא זכייה גדולה לכולנו.
ואני שמח לבשר, כי בינתיים בית הספר, פיקוד העורף והמועצה הגיעו לסיכום, שהחל מהשבוע הבא כיתות א' של בית הספר תעבורנה ללמוד בלבון, וכך הכיתות שהיו מחוסרות מיגון תשובנה לבית הספר לשגרת לימודים.
אמנם, בית הספר ההורים שפתחנו היה מיוחד וקסום. הילדים למדו בו בתוך כמה ימים כתיבה יוצרת, דרמה יוצרת, טאי צ'י, מחשבה בוראת מציאות וגם ספורט ואנגלית וחשבון. אבל אין ספק שמקומם בבית הספר, ואני שמח שישובו אליו בשבוע הבא ואני אוכל לשוב לעבודתי.
שנעבור את הימים הבאים בשלום, עם כמה שפחות כאב ועם השבת החטופים. אמן.
