להיות חסר ישע ליום. הרהורים על מערכת הבריאות הממשלתית.

אתמול בבוקר, לפני שעליתי על המכונית של אבא, שהסיע אותי מביתנו בתובל אל בית החולים בנהריה, לניתוח, שתלתי ארבעה שתילים חדשים בגן הירק. שני שתילי דלעת, שני שתילי מלפפונים. השארתי לי גם ארבע שקיות זרעים לזריעה מיד עם שובי הביתה. זה היה מין חוזה קטן שעשיתי עם עצמי. שאני שותל על מנת ליהנות מזה, ומכין זרעים כדי לזכות בטמינתם בעפר ובגדילתם.

כשאני חי ביני לבין עצמי יוצא לי לפעמים להיות פיוטי להפליא. אך לא כזה הוא המצב, כשאתה מגיע לבית חולים. מרגע שמצמידים לידך תג שמי, אתה הופך לפציינט, לנתין של המערכת, לאדם שייחודו נמדד במה שאתה אלרגי אליו, ובמדדים השונים של גופך. במקרה שלי זה קצת שונה, כי החבר'ה כאן עשו עלי גוגל. אבל העובדה שידעו שאני סופר וגיי ואב לשניים הייתה אולי נחמדה, אך לא שינתה את תחושתי, לפני הניתוח ובייחוד אחריו. ברגע שמתייגים אותך בתג, ועל אחת כמה וכמה ברגע שחותכים אותך, אתה נהיה תלוי כליל ברצונם ובמידת הפנאי של זולתך, הפרסונל.

אין מה להתלונן. הרופאים ואנשי הצוות כאן מעולים, אחד אחד. היחס נפלא. אני יכול לגלות לכם, שלמרות הנחיית הרופא המנתח שלי, לשכב במיטה עד היום בבוקר, אמש, בסביבות שתיים בלילה, התעוררתי, הורדתי את עצמי בכוח מן המיטה, ודידיתי, תוך כאבים איומים, מקופל לחצי, מחדרי (הפרטי!) עד לדלפק האחיות, כדי לבקש מהן כיסא גלגלים לצאת החוצה.

"אבל אין לנו כיסא גלגלים בכזו שעה, וחוץ מזה אסור לי להרשות לך לצאת החוצה," הבהירה לי אחות הלילה.

"אבל אני חייב לצאת לשאוף אוויר ולעשן," הסברתי לה. "אני לא יכול לשכב סתם כאן במיטה כל הלילה, בלי יכולת להירדם מרוב כאב."

"אתה רוצה אופטלגין?"

"לא. כבר קיבלתי בחצות. לא נראה לי שכדאי שאקבל כבר שוב."

התחננתי שיתנו לי לצאת. אפילו שיתנו לי כיסא משרדי שאוכל להתגלגל עליו עד למעליות. אך האחות פסקה במפורש, שאם תיתן לי כיסא, הרי זה כאילו נתנה לי היתר לצאת מן המחלקה לבדי באמצע הלילה, אחרי ניתוח, ושהיא אינה יכולה לקחת את זה על אחריותה.

השתגעתי מכמיהה לניקוטין, ובעיקר מתחושת התלות, חוסר העצמאות שנכפה עלי. אבל במקום להמשיך להתווכח איתה פשוט נכנסתי למיטה וחזרתי לישון עוד קצת. ועם בוקר, אחרי ביקור הרופאים, קיבלתי הליכון, ירדתי למטה, עישנתי להנאתי, שתיתי אמריקנו, עישנתי עוד קצת, ואז עליתי הנה להתקלח לבדי, ולנוח.

בלבי הודיתי לאחות על האסרטיביות שלה. על הקפדתה על נהלים. אבל חשבתי לעצמי, שחלק מן האלימות שסופגים הצוותים הרפואיים בארץ נובע מכך, שהחולה פשוט משתגע, מאבד בלמים, מעצם התנסותו בחוויה של חוסר שליטה, חוסר עצמאות ותלות באחר. לרגע אתה כול יכול, בביתך ובממלכתך, ורגע אחריו אתה מוטל, כאוב וחסר אונים, על מיטה לא נוחה, מוצעת במצעים לא-לך, בבית החולים. זו חוויה שבהחלט מעוררת זעם פנימי, שאין מה לעשות איתו, ולכן יש מבינינו מי שמפנים אותו אל הראשונים שהם פוגשים.

אבל בניגוד לאיכותו של הצוות הרפואי כאן, מצב התשתיות פשוט מזעזע. אמש התחננתי לכר ולשמיכה. היה לי קר מאוד כאן. אבל בשתי המחלקות הכירוגיות לא היו ולו כר ושמיכה אחת. הכול בכביסה, הסבירו לי, והכביסה מגיעה אל המחלקה רק מאוחר בלילה. אחרי כן השגתי שמיכה נקייה, מן הרזרבה ששומרת האחראית על חדר הניתוחים כאן, ביודעה עד כמה האוויר בפנים מקפיא.

כשאחי אביב פגש אותי אחרי ההתאוששות, ולבקשתי גלגל אותי במיטה החוצה, במעליות, כדי לעשן למטה, נתקלנו בתופעה נוספת – כל כפתורי המעליות מנופצים, שקועים או חסרים. אתה נעמד במעלית, רוצה ללחוץ על כפתור הקומה שאליה ברצונך להגיע, ואז מגלה שאין כפתור. שהוא שבור, או שקוע, או פשוט חסר שם. וזה לא קורא במעלית אחת בלבד. זו תופעה שווה בכול מעליות בית החולים.

אתה רוצה הליכון, כיסא למקלחת? לך תחפש אחריהם. הבוקר, אחרי שהצמידו אותי להליכון, נכנסה הנה מרפאה בעיסוק, ביקשה ממני בדחילו ורחימו את ההליכון שלי לצרכי עבוה עם אחד המטופלים, מפני שיש רק אחד כזה בסביבה, והבטיחה להשיבו לי מיד בסיום. וכך עשתה. כך בעצם כמעט עול כול דבר בבית החולים. סימני החסך והחסר נראים בכול. וזה מזעזע ומהמם. אחי אמר לי בתדהמה, שב"איכילוב" אין מצב כזה. שזו תופעה המציינת את מצב הפריפרייה בישראל. אם כך הדבר, זה מזעזע אותי שבעתיים. בית החולים בנהריה משרת את כול הגליל, את צה"ל ואת פליטי סוריה. מלבדו ישנם כאן רק בית החולים בצפת או בחיפה. האם לא ראוי, שכול מטופל ומאושפז יקבל כאן את מלוא הציוד הדרוש לשהותו כאן ולהחלמתו?

כשיצאתי אתמול מן הבית אבא שלי צחק עיל ואמר, "אתה לוקח איתך את כול הבית, אילן."

אמרתי לו שזה נכון. לקחתי איתי לבנים וגרביים וחולצה ומכנסיים להחלפה, אבל גם מגבת. "מה, אין מגבות בבית החולים?" תמה אבי.

"אני לא יודע," השבתי לו, "אבל אני רוצה להיות בטוח שיש לי מגבת."

לקחתי איתי גם סוכרזית ושקיקי תה וכף חשמלית וכוס להרתחת מים, במקרה ולא אוכל לקום ממיטתי, וכמובן ספרים וכלי כתיבה, כלי רחצה ותרופות, כול התרופות הנחוצות לי. לקחתי איתי גם נשנושים, קופסת אגוזים ושקדים בשביל להרים את הרוח.

כול אלה משמשים אותי כאן כעת. האגוזים והשקדים שאכלתי לפני ה'טורטית', שלפני ארוחת הצהריים. להבא, אם וכאשר אתאשפז בבית חולים שוב, אביא איתי כר ושמיכה מן הבית, וגם כיסא גלגלים או הליכון מ'יד שרה.'

זכרו את זה. שמרו לכם את זה כהמלצה.

שיהיה לכם יום טוב.