להיות עורך

כשנכנסתי לראשונה למערכת "על המשמר" עוד שכנה בבניין הישן שלה, ברחוב שונצינו. קומת המערכת הייתה בקומה עליונה, והדפוס, דפוס עופרת, בקומת המרתף. הייתי אז חייל משוחרר, בן עשרים ואחת, סטודנט בימיו הראשונים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה. כמה חודשים מקודם לכן הוצאתי לאור את ספר שיריי הראשון, "לטאה מכושפת," שהגיע לידיו של עורך הספרות של "על המשמר," א.ב.יפה ז"ל. הוא משך את תשומת ליבו, ואברהם הזמין אצלי כמה שירים חדשים, ופרסם אותם. אחרי כן הזמין אותי לשיחה בביתו.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי לביתו של איש ספרות ותיק. הבית, ברחוב ועידת קטוביץ', היה מכוסה מן המסד ועד הטפחות בספרים. חדרים שלמים מלאים בספרים, ביותר משכבה אחת בכל מדף.

ישבנו במרפסת ושוחחנו. יהודית, רעייתו, הגישה לנו שתייה וכיבוד, והצטרפה מדי פעם לשיחתנו.

אברם סיפר לי דברים שונים מחיי הספרות בארץ. הרי הוא ירש את עריכת "הדף לספרות" של העיתון מידיו של אברהם שלונסקי, היה בעצמו מבקר ספרות רחב אופקים, שלט בכמה שפות וקרא בהן, והיה עורך בחסד עליון ממש.

במהלך מפגשים אלה, כשעוד הייתי חייל, נפגשנו בשבתות, כשהייתי יורד מרמת הגולן ובא לאברהם ויהודית ברכב של אבא שלי, הוציא אברהם כמה ספרי שירה חדשים מתחת ידיו, והציע לי לפתע לכתוב עליהם ביקורת.

"אבל מעולם לא כתבתי ביקורת," נבהלתי.

"אז כתוב לי עליהם חיבור," חייך אברהם. "את זה ודאי עשית בתיכון."

בחנתי את הספרים ובחרתי מביניהם, בחיל ורעדה, את ספרו של גבריאל פרייל, "אדיב לעצמי."

כתבתי עליו 'חיבור,' על גבי מכונת הכתיבה הקטנה של אבא שלי, ובשבת שאחרי כן הבאתי אותו לאברהם.

לתדהמתי, המאמר הזה פורסם בעיתון כמעט כלשונו.

אחרי כמה פעמים כאלה, סיפר לי אברהם שהוא מחפש עוזר עורך, והציע לי להיות סגנו.

אני, סטודנט לספרות בימיו הראשונים בחוג לספרות, משורר עולל, נער מרמת השרון, בוגר תיכון בלבד, סגן עורך ספרותי ב"דף לספרות" של "על המשמר"!?

אל בניין המערכת נכנסתי כעלה נידף. גם הייתי רזה אז, שברירי, רך למראה ומלא תום.

אברהם הכניס אותי לחדר שחלק יחד עם חכם הלשון והדקדוק, יעקב רבי ז"ל. איש נמוך קומה, לבוש בחליפה, בר אוריין מאין כמוהו בלשון העברית.

הוא הקצה לי כסא ושולחן ליד שולחנו, והחל מסביר לי את העבודה.

איך נראה עמוד לספרות, מה יש בו, כיצד ראוי להכניס בו מדי שבוע חומר ביחס נכון בין מאמרי ביקורת, ידיעות ספרות, דיווחים על אירועים ויצירה, בשירה ובסיפורת, וגם בתמונות מתערוכות חדשות, שתעטרנה את העמוד. הוא הדגים לי את היחס הראוי בין ספרות מקור לבין ספרות תרגום, בעמודי הספרות, ולימדני מהי גלופה, שהרי זה היה דפוס עופרת, כיצד מזמינים גלופה לתמונה, איך מקבלים יריעות הגהה על נייר עיתון צר ומוארך, מהם סימני העריכה וההגהה, ולאן יש להחזיר אותן.

אחרי כן הוריד אותי לקומת הדפוס, שם הסתובבתי בין מכבשי הדפוס, הרחתי את העופרת הרתוחה וראיתי כיצד הסדרים הוותיקים מקלידים את הטקסט על המכונה שלהם, וכיצד היא פולטת מצידה השני שורות שורות של טקסט.

זה היה בעבורי סוג של גן עדן, או של בית מקדש.

אבל ראשית העבודה הייתה תמיד העריכה.

א.ב.יפה הוציא מתיקי החומר כמה מאמרים, חלקם היו מודפסים במכונת כתיבה וחלקם בכתב יד, וביקשני לערוך אותם.

"מה זאת אומרת לערוך?" שאלתי.

"לבדוק שהם נהירים, בהירים ורציפים," הסביר לי אברהם. "שרציפות הטיעון שבהם נשמרת, אין בהם דילוגים מעניין לעניין, ואם ישנן בהם קלישאות, אל תתבייש למחוק אותן."

נטלתי לידי מאמר וקראתיו כמה פעמים בעיון. אחרי כן לקחתי סרגל, הסתרתי בו את השורות, וקראתי כל שורה בנפרד, עם עט בידי.

התחלתי משחק עם סדר המילים במשפט, ועם סדר המשפטים, פותח או סוגר פסקאות, מעביר מילים ומשפטים לכאן ולכאן.

כשסיימתי הראיתי את עבודתי לאברהם.

הוא חייך אלי בסלחנות.

"הכותב הזה הוא כותב גרוע מאוד," אמר לי, "היית צריך למחוק לו הרבה יותר. בוא ואראה לך איך." ואז הוציא ממגירת שולחנו מספריים שחורים גדולים, גליל סלוטייפ וטוש שחור עבה.

הוא נטל את המאמר, גזר ממנו בלי שום סנטימנטים פסקאות קלוקלות, ואחרי כן נטל את שאריתו, הדביק אותה עם נייר דבק שקוף על דף לבן, וסימן לסדר באמצעות הטוש השחור היכן יש לאחד פסקאות והיכן יש לפתוח אותן.

"ככה," הניף למולי את היצירה המוגמרת, "ככה צריך לערוך."

הבטתי בו נדהם.

"אבל הכותב, האם אינו צריך לראות את הדבר לפני פרסומו?" א.ב.יפה הניד בראשו לשלילה. "והוא לא נפגע או כועס אחרי כן, כשהוא רואה את תוצאות העריכה בעיתון!?" נדהמתי.

הוא חייך.

"בדרך כלל הם מודים לנו על עבודתנו," אמר. "אבל דבר אחד זכור. כל עוד אתה עורך, כולם חברים שלך. ברגע שתחדל להיות עורך, איש לא יכירך עוד. ובד בבד עם זאת, רעה היא קנאת סופרים, ולעולם יזכרו לך כל מעשה שעשית עימם."

הבטתי בו נבעת. יעקב רבי, שישב לידינו, חייך אלי, ואמר לי שגם לו יש כמה דברים ללמדני.

הוא הסביר לי, שהעברית היא שפה עשירה ומרובדת, ולא חסר בה דבר. אין צורך להמציא בה מילים חדשות, אם אין הכרח בזה. כמו כן, הראה לי מה הן קלישאות, וכיצד יש להנהיר ולנקות משפט, מבחינה תחבירית.

מאז אותו יום, כל אימת שתהיתי בדבר מילה זו או אחרת במאמר, הייתי שואל את יעקב רבי, והוא היה משיב לי לכאן או לכאן.

הייתי אז נער ממש. לא ידעתי, שאברהם, הוא א.ב.יפה, ויעקב רבי, הם מוריי הגדולים לעריכה, שעתידים לשנות את חיי.

כיום, אחרי עשרות שנים של עריכה ספרותית, כבר למדתי להבחין בין עריכה ספרותית, שהיא עריכת תוכן, לבין עריכה לשונית, שהיא עניינם של מי שלמדו זאת, וכבר הבנתי, ששם, בשנת 1981, במסדרונות הבניין הישן של "על המשמר," רכשתי את מקצועי האמיתי הראשון. עורך ספרות.