כבר אתמול, יום הפתיחה של שבוע הספר, רציתי לקחת אותם לכיכר. לעשות סיבוב בעגלה, להראות אותם לחבריי הסופרים, העורכים והמו"לים. אפילו תכננתי להגיד "תכירו, זו היצירה הכי נפלאה שלי."
אבל אתמול הגיעה אלי בת דודתי עינת, שיש לה שלושה ילדים משלה, הגדול כבר קצין בצה"ל, האמצעית בצבא והשלישי בן תשע וחצי, והקסימה את כולנו באנרגיה השקטה והמרגיעה שלה.
היא אחזה בדניאל, ואחרי כן במיכאל, האכילה והרדימה את שניהם צ'יק צ'ק, ושלחה גם אותי לשעת שינה.
כל כך הודיתי לה אחר כך, שהבטיחה שתשתדל לבוא אחת לשבוע.
אבל היום החלטתי שזהו. אני לא נשאר איתם כל הערב בבית, כי כמו שאתם כבר יודעים, כל עוד אילנה כאן הם שקטים משהו. אבל בשעות הערב, מארבע עד תשע, בדרך כלל מתחילות בעיות הגזים, ואז הם משגעים אותי בלי כוונה.
אז האכלתי והלבשתי אותם, הכנסתי אותם לסלקלים, קיפלתי את העגלה למכונית, ונסעתי איתם לכיכר.
חנינו ב"גן העיר," סידרתי את העגלה, וגאה יצאתי לכיכר.
השעה הייתה חמש וחמישים אחר הצהריים. כבר כשקרבתי ראיתי, שהדוכנים עוד ריקים מאדם, וכולם רק מסדרים עליהם את הספרים.
אבל כיוון שהחבר'ה בכניסה ראו גבר עם עגלת תאומים, התירו לי להיכנס עשר דקות לפני הזמן.
תפסתי את המו"ל שלי, ערן זמורה, בזמן שהסביר למוכרנים איך הוא רוצה שיסדרו את הספרים. האמת היא שכבר דיברתי איתו היום. צלצלתי אליו כדי לספר לו על העריכה המצויינת של יגאל שוורץ את ספרי החדש. כן כן, יש רומאן חדש, והוא בדרך.
וערן נורא שמח.
אבל עכשיו הוא היה עסוק בדוכנים.
הוא העיף מבט במיכאל ובדניאל, שמח בהם וביקש שאשוב יותר מאוחר.
עשיתי שני סיבובים שלמים מסביב לכיכר. פגשתי את חנוך סער, שידע על הלידה והתעניין מי הוא מי, את עמית רוטברד מהוצאת "בבל," שאני מאוד אוהב אותה, ובכלל יש לה ביצים של ברזל, עם הספרים המיוחדים והמעולים שהיא מוציאה לאור, גם אם לא תמיד הם רבי-מכר, מפני שהם ספרים חשובים ביותר, והמשכתי הלאה, מחפש בעיניי בפני מי אני עוד יכול להשוויץ בשני בניי.
אבל הכיכר הייתה כמעט ריקה.
רציתי שנעה מנהיים תפגוש בנו. היא הרי אמרה לי, על הספר החדש, "זה ספר שנושא בתוכו ילד. ואת שלו הוא כבר עשה."
רציתי להראות אותם לאנשי "כתר," ההוצאה הקודמת שלי, ולסופרים.
אבל השעה הייתה מוקדמת, ואיש לא נכח שם.
וחוץ מזה דניאל התחיל לבכות.
שמתי בתחתית העגלה את הלחמניה עם הנקניקיה הגדולה שקניתי לי, גוועתי ברעב, וניגשתי איתם הצידה. לא טעיתי. הוא עשה, כמו שצריך. אז החלפתי לו חיתול בשולי הכיכר, תוהה מה יחשבו חבריי הסופרים וכו' אם יעברו שם, ויראו אותי, לבוש בחולצה לבנה (חג, לא?), מכנסיים קצרים (כי חם), מקנח את ישבנו של הבן שלי מהפרשותיו.
זרקתי את זה בפח והמשכתי הלאה, עד שפגשתי בדניאל, הבן של דליה שימקו, חברתי, וחברתו.
ישבתי במחיצתם וזללתי את הנקניקייה.
ואז שניהם התחילו לבכות. מיכאל ודניאל. בקושי שעתיים מארוחתם הקודמת.
נו טוב, הלכתי עם העגלה לראש הכיכר, ביקשתי מאיזה גבר שיעזור לי להעלות את העגלה במדרגות והתיישבתי על ספסל עץ מרובב כתמי צבע ישנים.
הוצאתי את הבקבוקים והמטרנה, הכנתי להם אוכל, ואז, בדיוק בעיתוי הנכון, חברי הטוב מיטשל פייגנבאום בא.
נתתי למיטשל את מיכאל, אני החזקתי בדניאל, וישבנו והאכלנו אותם יחדיו.
ציפי שחרור עברה שם בדרך לפעילות שלה עם ילדים ושמחה. ואחרי כן אתי, הדודה של דודי, האקס הקודם שלי, שממש התמוגגה מהם.
אתי היא גם זו שהבחינה שנהיה להם קר.
הרוח הייתה לנו נעימה. אבל לילדים, רוח הערב הזאת כבר נחשבת צינה.
כל כך לא חשבתי על זה, שאפילו לא לקחתי איתי מערכות בגדים נוספות ושמיכות. מזל שלמיטשל, שתמיד קר לו, היה סוודר. רחב מספיק כדי לפורשו על שני חלקי העגלה.
בדרך הספקתי לספר לו, שהיום בבוקר קיבלתי את הספר הבא שלי, זה שמיטשל עצמו עבר עליו המון פעמים והעיר מהערותיו, מן העורך. ושאני מבסוט. ושמח.
חשבנו לשבת לשתות קפה ב"גן העיר," אבל המיזוג שם היה כל כך חזק, שעשינו אחורה פנה וישר הלכנו לחנייה.
הכנסתי את הבנים למכונית, התנצלתי בפני מיטשל שבקושי יצא לנו לדבר ונסעתי הביתה. מדדה בפקקים.
בעסה של ערב בשבוע הספר. סימנתי לי בעיניים כמה וכמה ספרים מעניינים שארצה לקנות. בסוף יצאתי רק עם ספר אחד. "הלוחשת לתינוקות," כמובן. ומה חשבתם. ברור שזה חומר הקריאה הכי מיידי שלי עכשיו.
