החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (72)
הבוקר קמתי ערני ומלא מחשבות כדרכי, אבל נטול כוחות. סוף השבוע הזה השתרע בפניי כמין רצף של מטלות שאין לי כוחות אליהן. הירידה מן ההר לקניות עם ורוניקה ומלני, שמתלוות אלי הרבה בימי שישי, השיבה הביתה ופירוק המצרכים ושטיפת הפירות והירקות, הכנת ארוחת צהרים ואז הכנת ארוחת ליל שישי, קידוש וארוחה ורחיצת הכלים, והכול בגפי, רק בחברת בניי, כי אבא שלי התרחק מאתנו עד שוך גל האומיקרון.
פתאום הבנתי עד כמה אני זקוק לבן זוג. זה העלה בי געגועים לסער, בן זוגי הראשון והמת. חשבתי איך, כשנפגשנו, הוא כבר היה אחרי נישואין, וידע איך לכלכל מערכות יחסים, ואילו אני לא ידעתי דבר מכול זה, מפני שהחיים אתו היו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי, חוץ מכמה חודשים עם ג'יי.
הוא טרח לבשל בשבילי ארוחות טבעוניות בזמן שלמדתי באוניברסיטה, ובסופי שבוע ערכנו יחד טיולים במושבה האמריקאית ביפו, משם גררנו ארון עץ ענק, שסער צבע והפך אותו לארון הספרים הראשון שלי, וגלגל עץ של כבלים של חברת החשמל, ששייף וצבע והפך לשולחן אוכל, ועוד.
הוצפתי בגעגוע לבן זוגי הראשון והמת, ואחרי כן לכול בני זוגי לשעבר, יבדלו לחיים ארוכים. וחשבתי על ש', שרצה שניפגש השבוע, כפי שאנו עושים מזה כמה שנים, ואמרתי לו שגם אני משתוקק לכך, אך שרק יום מקודם לכן עשיתי חיסון רביעי, אז מוטב שנחכה קצת. והבטתי בעצמי, ואמרתי בלבי, אני זקוק לבן זוג, לחבר. אני זקוק לחילופין רגשיים ולטעינה רגשית.
יותר מדי שנים אני לבדי. ועושה הכול. כותב ומתפרנס, מטפל בכל מלאכות הבית והחצר ומגדל את הבנים. אני לא יכול לצפות מעצמי שאהיה כול הזמן באותה רמת אנרגיה, מבלי להיטען רגשית.
הייתי נוסע איתם לשבוע לחו"ל, או לבדי. הרי מחירי הטיסות כעת ברצפה. אבל המגפה מוציאה את זה מכלל אפשרות. לא אשלם בחיי או בבריאותי בעבור שבוע של חופשה.
נכנסתי הביתה, כתבתי עוד פרק בשיר הארוך שלי על הים, ואז אספתי את שקי הזבל, לרוקנם בפינת המחזור בדרך מן ההר לכרמיאל.
בשתים עשרה בצהריים הרגשתי שאני נרדם. הכנתי ארוחת צהרים מוקדמת, ואמרתי לילדים שאני מאד עייף והולך לישון. ישנתי שלוש שעות. שנ"צ כפולה מזו שאני רגיל בה. וקמתי מאושש לגמרי. אבל עוד בטרם מזגתי לי כוס אספרסו נפל החשמל בבית, ואז התברר לי שנפל החשמל בכול האזור.
איך אכין לילדים ארוחת ליל שישי, תהיתי. לרגע חשבתי, מקסימום נרד למסעדה ערבית בכפר סמוך, שמלאני סיפרה לי ניסים ונפלאות על הדגים בה. מאז ראיתי צלחת של ברבוניות צלויות בעמוד הפייסבוק של חברתי, תמי רובינשטיין, אני משתגע מתשוקה לברבוניות. אבל אז הסטתי את המחשבה הזאת מדעתי. מסעדה, בזמן מגפה, זה לא רעיון טוב. מוטב שאבדוק אילו מנות מוקפאות ישנן במקפיא, ואחמם אותן לארוחת הערב. ומכיוון שהערב יורד, כדאי שאמהר לערוך את שולחן השבת, להכין לילדים מרק עדשים ובטטה וגזר, כפי שהם אוהבים, וירקות חתוכים.
עשיתי הכול, ואז אמרתי לעצמי, עוד נותר לי מעט זמן עד שהחושך ירד כאן לגמרי. זמן מצוין לכתוב בו. נטלתי נר, תחבתי אותו בפמוט הישן שעל שולחני, והתיישבתי לכתוב. הרבה זמן כבר לא כתבתי בחושך, לאור נר, ומיד יצאה ממנו תחילתו של סיפור.
באותו רגע גם חזר החשמל לישוב.
אבל אני המשכתי לכתוב. לרגע קמתי כדי לקלף את העור מכרעי העוף, לתבלן ולהכניסן לתנור, ואז שבתי לכתוב.
אחרי ארוחת הערב ישבנו יחד לצפות בטלוויזיה. התבוננתי בדניאלה לונדון דקל ובנה. ביקשתי מהילדים שיקשיבו לכתבה הזאת, על חיילים קרביים וחיילים בסייבר. קיוויתי שזה ישכנע אותם להשקיע יותר בלימודי תכנות. אבל אז נרעדתי מהזדהות ומאהבה, כששמעתי את דניאלה אומרת ככה, בלי כחל וסרק, "אני ציונית." זה ריגש אותי מאד. וגם דברי בנה, שניכר בו באיזה בית הומניסטי גדל. תענוג.
הילדים עלו למעלה לישון. ואני נזכרתי בשאריות תפוחי העץ שבמקרר. מדי בוקר אני מגלען ומפלח לכול ילד תפוח עץ לבית הספר. לדניאל תפוח 'חרמון', למיכאל רק תפוח חמוץ. לעתים הם אוכלים ולעתים הם משיבים אותם הביתה. לעתים אני נותן מהם לתרנגולות כפינוק, אך את רוב הפלחים אני שומר במקרר עד שעת רצון, כמו הערב הזה, שהחלטתי להכין בו פאי תפוחים מכול שיירי התפוחים במקרר.
ברגע האחרון הוספתי עליהם גם פרוסות קלמנטינה משתי קלמנטינות שהיו כבר די ישנות, ועמדו לצידם במקרר. את המתכון לפאי לקחתי מכאן – https://www.foodsdictionary.co.il/Recipes/7277/print. עכשיו הוא בתנור, ואני כותב לכםן, כדי לומר, כן, קמתי הבוקר הזה נטול כוחות, אבל הבור מתמלא מחולייתו, כמו שהלב מתמלא מאהבתו. כמו שהכתיבה מתמלאת מן הקשב לגוף, לנוף, ליום יום.
שבת שלום.
מקסים , פשוט, ונוגע ללב. תודה