לחיות על הדלתא

לפני כשבוע, לקראת סיום החופש הגדול, שוחחתי עם אחיי. סיפרתי להם, שבכל מהלך אוגוסט בקושי עבדתי, מפני שכל זמני היה מוקדש לילדים, וכי אמנם, עם ראשית ספטמבר ישובו אל המעון, אבל גם אז זה יותיר לי בקושי ארבע שעות עבודה ברוטו ביום, כי צריך גם לעשות כושר בבוקר ולנוח בצהריים, כדי שיהיה לי כוח אליהם אחרי כן.

כל אחיי, וגם חברי הטוב, שהיה פעם מאמני האישי, הסבירו לי, שעלי לוותר על חלק מזמן הורותי את הילדים אחר הצהריים, כדי להתפרנס. “כל ההורים עושים זאת,” אמר לי אחי, “זו פריבילגיה שאין לך, להיות כל יום עם הילדים מרגע שובם מן המעון עד לכתם לישון וגם אחרי כן. גם הורים אחרים רואים את ילדיהם רק בלילה, ורק יום אחד בשבוע, אם בכלל, משתחררים מוקדם מן העבודה.”

“אתה צריך לחיות על הדלתא,” הוסיף אחי הצעיר.

“מה זאת אומרת?” תמהתי.

“על הפער שבין עלות הבאתם של הילדים לאילנה, לבין הכסף שאתה יכול להרוויח באותן שעות של אחר צהריים,” הסביר לי אחי.

התהלכתי עם הדברים האלה במשך כל השבוע. היה לי ברור, שאינני יכול לוותר על שעות ההורות שלי את הילדים. הם זקוקים לי, ולא פחות מזה אני זקוק להם. בעבורם, אני ההורה היחיד שלהם, והם זקוקים לנוכחותי הרגשית עמם. בעבורי, כל רגע איתם, גם אם הוא קשה או חלקי, הוא מתנת אל, שראוי לי לחוות אותה. כי עם הילדים שלי אני יכול לחיות רק ברגע הזה, וליהנות מכל רגע כמה שאפשר. כמה שיותר.

אבל מצבי הכספי הקשה, הטלפונים מהבנק וגם קריאות הזירוז של מחברים, שכתביהם מחכים אצלי לעריכה, עשו את שלהם. הבנתי, שאני מוכרח לעשות שינוי, רק שאין לי מושג איך אעשה אותו. הדבר היחיד שעלה על דעתי הוא, שאני מבזבז מדי ערב, מתשע וחצי בערך, כשהילדים נרדמים, עד שאני הולך לישון, בחצות, שעתיים שלוש על גלישה באינטרנט, צ’טים וכדומה. אלה שעות שכבר אין לי כוח לעבוד בהן. אבל אם אלך לישון בהן, ואקום באמצע הלילה, אולי אוכל לעבוד.

חברתי עדנה אמרה לי, שזה בדיוק מה שעשתה בגילי, וגם אחרי כן, כשעוד הייתה מורה. מדי לילה הייתה מתעוררת בארבע לפנות בוקר, ומתיישבת לבדוק עבודות ובחינות של תלמידים. עד שבנותיה התעוררו אל היום, היא כבר סיימה את מטלותיה.

השבוע הייתה לי הזדמנות לבחון את זה. שלשום בערב הייתי מותש. נרדמתי מעט אחרי הילדים. בתשע וחצי בערב. כתוצאה מכך, התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, ערני לחלוטין. התבוננתי בעצמי, ואמרתי בלבי שזה הזמן לבחון את הדבר.

התקלחתי, והתכוונתי לשתות כוס קפה ולהתיישב לעבוד. אך בעודי עומד במקלחת, הרגשתי פתאום נוכחות לידי. הסטתי את וילון הניילון וגיליתי למולי את מיכאל, חציו רדום, משפשף את עיניו.

“מיכאל, מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?” שאלתי.

“אבא אילן,” השיב.

הילד המתוק הזה לא יכול בלעדיי. תמיד, אבל תמיד, כמה דקות אחרי שאני קם מן המיטה הוא מרגיש את היעדרותי ממנה וקם לחפש אחריי.

חיבקתי אותו בזרועותיי, נישקתיו ואמרתי לו שעכשיו אמצע הלילה, שזה זמן של אבא, שעלי לעבוד, ושעליו לישון. ואז השבתי אותו אל המיטה.

לשמחתי הוא נרדם, ואני התיישבתי לעבוד.

משלוש לפנות בוקר עד שש הספקתי לסיים את עריכתו של הספר של אחי. וכשהבנתי שזה מה שקרה, לא האמנתי למראה עיניי. בדרך כלל אני מסוגל לערוך עשרה עמודים בישיבה אחת. אחרי כן אני מוכרח לקום מן השולחן, להתפרק, לעשות משהו אחר. ואז, אם נחה עלי הרוח, אני יכול לשבת לערוך עוד משהו, מסוג אחר.

אבל לערוך עשרות עמודים בתוך שלוש שעות? זה דבר שעוד לא קרה לי.

בשש קמו הילדים. בשש וחצי כבר התחלתי להרים את הכול בבית, והספקתי לשטוף אותו ולעשות חרסינו עד עשרים לשמונה, שעת לכתם אל הגן. זה היה מדהים.

רק מה, בשעה אחת עשרה ורבע, אחרי עוד עריכה, של המון עמודים ברומאן שאני עורך, התמוטטתי. הלכתי לישון צהריים באחת עשרה ורבע. מה שגרם לי להתעורר בשתיים עשרה ועשרים אחרי שנת צהריים. שזה פשוט מטורף.

נו טוב, אז אכלתי צהריים והתיישבתי שוב לערוך את הרומאן הזה. ושוב הספקתי המון, פשוט המון, עד השעה שלוש ומחצה, אז נסעתי להביא את הילדים הביתה מן המעון.

בערב ערכתי עוד.

אתמול הלכתי לישון כרגיל, באחת עשרה, כי ידעתי שהבוקר אלמד, ועלי לחזור לסדר יומי הרגיל. אבל הלילה ייתכן ששוב אלך לישון מוקדם, כדי לקום באמצע הלילה ולערוך את הספר הזה, שעלי כבר לסיימו, מפני שישנם עוד שישה ספרים שמחכים לי בתור, מלבד הרומאן הבא שלי.

אני חושב שמצאתי את הפתרון למצבי. להקדים לישון פעמיים שלוש בשבוע, להתעורר באמצע הלילה ולעבוד. זה יעזור לפרנסתי ויקדם את עבודתי מאוד. כעורך וגם כיוצר.

וזה פתרון טוב, שאינו גוזל דבר מבניי, רק מוסיף להם.

אבל זה היה כרוך בעוד דבר. הבוקר התעוררתי תפוס לגמרי. עם צוואר שלא יכולתי להזיזו. אז אחרי שלקחתי את הילדים לגן, נוהג בקושי רב, הלכתי למכון הכושר. קיוויתי שהאימון שאעשה יעזור לי. עשיתי אירובי, משקלות ומתיחות. זה לא עזר לי. אבל אז הזמין אותי נחום מ’אנרג’י’ לכמה דקות של טיפול חינם. הוא מרח לי קרם שיחמם לי את המקום התפוס, שם לי פלסטר עם מחט סינית ביד, והודיתי לו מאוד.

אלא שבהמשך היום זה רק החמיר. הכאב הוקרן לארבע הגפיים, והרגשתי שכל הגוף שלי מכווץ מכאב. הבנתי, שאין לי ברירה. עלי ללכת לטיפול.

נזכרתי שמיטשל חברי סיפר לי כבר מזמן על מסז’יסט מעולה. אז התקשרתי אליו וקיבלתי ממנו את פרטיו של אייל קשת, וקבעתי אתו לאחר הצהריים, מסכם עם אילנה שהיא תשמור על הילדים בזמן שאני אעשה מסז’.

עכשיו תשמעו. אני שונא מסז’ים. מתעב מסז’ים. לא סובל את המגע של אדם זר שאינני מחובר אתו רגשית בגופי. אבל נכנעתי.

באתי לטיפול אצל איל, בדירתו בדרום תל אביב. את פניי קידם חדר טיפולים מואר באור אדמדם-זהוב מרגיע, חצי בחשכה. שכבתי על מיטת הטיפולים, ראשי שקוע בשקערורית המיוחדת לכך, בקצה המיטה, ואיל החל מטפל בי. הוא שיקע את מרפקו בצד השמאלי של גופי, שהיה תפוס כולו, ועיסה אותו לעומק, אחרי כן טיפל בצדי הימני, בידיי, ברגליי, בחזי, ולבסוף גם בעורך שלי ובחוליות הצוואר המתחברות אל ראשי.

זה היה טיפול חזק. אני מתעב מגעים רכים של מסז’ים. זה היה חזק כמו שהייתי צריך.

בסיום אמרתי לו, שעכשיו נותרו לי שתי ברירות. להתחתן אתו או להתמכר אליו. הוא צחק ואמר “בשביל מה לך הרבנות וכל זה? תתמכר.”

אחרי כן ציין, בחיוך, שיחסית לאדם, שהודיע לו בפתיחה שהוא שונא מסז’ים, נראה שאני בסדר גמור.

הודיתי לו מקרב לבי, הותרתי לו תשלום גבוה מכפי שביקש, כי למרות שאין לי גרוש, הרגשתי שעלי להודות לו באופן ברור, והלכתי לאיטי בחזרה הביתה.

עכשיו אני יודע, שכדאי לי לקום כמה פעמים בשבוע באמצע הלילה כדי לעבוד. אבל שזה עלול גם לעלות לי בגב תפוס, לפחות עד שהגוף שלי ילמד את סדרי היום החדשים שלי, ולא ייתפס או יכניס אותי לתחושה של ג’ט לג, כזו שאיתה הסתובבתי מאז שלשום.

ועל הדלתא שיחיו אחרים. אני לא מוכן לוותר על הזמן שלי עם ילדיי. מעצם טבעו הוא מוגבל. אני מעדיף לפזר את שעות השינה שלי אחרת, ולממן פעם בכמה זמן מסז’. מוטב לי כך מאשר לראות את בניי רק בלילה. כי למען האמת, אפילו השעתיים ש’גנבתי’ מהם בשביל המסז’ היו לי חסרות מאוד, כששבתי הביתה. הערב היה לי קצר מדי. בקושי הספקתי להיות איתם. ישר לאמבטיה, משחקים בקצף, שעת סיפור ויאללה למיטה. זה מעט לי מדי. אני זקוק לכל שעות אחר הצהריים והערב איתם כדי שאחוש בנוכחותם בחיי. או, כמו שאמרתי להם במיטה, “אבא אוהב אתכם מאוד מאוד מאוד, כל כך הרבה, שהוא רוצה לנשק אתכם המון המון.” ואז התנפלתי עליהם בנשיקות, עד שמיכאל החל צוחק וצוהל “די כבר! די כבר!” ודניאל אמר “לא, אבא.” ואני השבתי להם, “מה זה, די כבר!? אני אוהב אתכם. את מי אתם רוצים שאנשק? ג’וקים? יתושים? כלבים? חתולים?” הם כמובן ענו כן, על הכול, ואני השבתי להם בלא, אני רוצה לנשק רק את דניאל ואת מיכאל, הבנים שלי.

ונישקתי אותם בנשיקת לילה טוב, והתכרבלתי אתם עד שנרדמו.

לילה טוב.