החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (94).
הבוקר דניאל בני יזם את הקמתה של ברכת הילדים בחצר, לכבוד הקיץ, ותפעל את אחיו ואת חבריו בזה. עוד אתמול קבע עם כולם שייפגשו בחצר שלנו בתשע בבוקר, קרא לי כדי לעזור לו להוציא את יריעת הברכה ואת הצינורות שהיא מורכבת עליהם מן המחסן, ולעזור לו בפרישת היריעות המגינות על הברכה, על הדשא מתחתיה.
אחרי כן, במשך שעה ארוכה, תפעל את אחיו מיכאל ואת חבריו עדו ושיילי, אח ואחות מתובל, חבריהם הטובים של בניי, וארבעתם יחד הקימו את ברכה לגמרי במו-ידיהם. ואז, כאשר כבר התחילו למלא את הברכה במים ולנקות את יריעתה הפנימית מן הלכלוך שדבק בה בשלהי הקיץ הקודם ובמהלך החורף, גילו קרע בקרקעית הברכה, וטרטרו אותי עד כרמיאל כדי למצוא מדבקות מיוחדות לתיקון הברכה, שלא מצאתי אותן ב'הום סנטר' כרמיאל, אלא דווקא אצל אחד משכניי בתובל.
עם סיום הקמתה של הברכה התיישבנו שלושתנו לאכול יחד ארוחת צהרים. דניאל הביט מבעד לחלון בברכה ההולכת ונמלאת במים, והביע את שמחתו על הקמתה.
"מותר לך לטפוח לעצמך על השכם, ככה," הדגמתי זאת בפניו, "ולומר לעצמך: אני גבר-גבר."
דניאל צחק.
"כן, כן," המשכתי, "יזמת את הרעיון, ותפעלת את כולנו מסביב לזה. מגיעה לך טפיחת שכם עצמית."
ואז חשבתי רגע, על התקופה המורכבת שהוא עובר בלימודים, והוספתי עוד כמה דברים.
"אתם יודעים, טפיחת שכם עצמית זה דבר חשוב מאוד," אמרתי לשניהם. "כול אדם נקלע לפעמים לתקופות של ירידה בביטחון העצמי שלו, או לתחושת כישלון. במצב כזה, תמיד טוב לטפוח לעצמך על השכם, להזכיר לעצמך דברים שהצלחת בהם, כמו למשל, יצירה יפה שהצלחת ליצור, או הישג אחר בתחום כלשהו, ולעודד את עצמך לנסות שוב ושוב, עד שתצליח גם בזה."
"תדעו לכם, שאפילו לי יש רגעים כאלה. למשל, אתמול בלילה, כשישנתם, קראתי כמה סיפורים קצרים בשני קבצי סיפורים של סופרות אחרות, ואמרתי לעצמי, שאם הן יכולות לפרסם סיפורים כאלה בספר, גם אני יכול לפרסם את הסיפורים הקצרים שלי. ואז נשכבתי במיטה וקראתי כמה סיפורים קצרים שלי ואהבתי אותם מאד."
"וחוץ מזה, לפני כמה חודשים, כשהרגשתי לא טוב עם עצמי, הוצאתי את כול תעודות ההצטיינות שלי, משלבים שונים בחיים, כמו הצבא והאוניברסיטה, ומסגרתי אותן, ועשיתי לי פינת הצטיינות בחדר העבודה שלי, כדי שבכול פעם שתיפול בי רוחי (טוב, את זה לא אמרתי להם, אבל אני כותב לכםן) אוכל להתבונן בה, ולהזכיר לעצמי את כול הדברים והזמנים שהצטיינתי בהם במשהו, ולעודד את עצמי להתמיד."
"אבא, למה אתה מספר לי את זה?" שאל דניאל החכם.
"כי אני חושב שזו עצה חשובה לחיים, וגם כדי שתכירו את אבא שלכם קצת יותר מקרוב," חייכתי אליו, "שתדעו שאני ככל האדם, וגם לי יש תקופות של עליות וירידות בתחושה שלי כלפי עצמי."
*
אני מספר לכםן על השיחה הזאת עם בניי, מפני שאני חושב שהיא חשובה לאנשים בכלל, ולאנשים יוצרים וכותבים בפרט. ישנם ספרי הדרכה לכותבים, המציעים לנו למסגר או לתלות על הקיר את כול מכתבי הדחייה שקיבלנו במהלך השנים, כדי להתבונן בהם ולשחוק מולם בזמן שאנו משיגים הישגים מזהירים. כשלעצמי, את מכתבי הדחייה שצברתי אני שומר בארכיון, לא על הקיר. על הקיר בחדרי אני מעדיף לראות את רגעי ההצלחה שלי, לא את מכתבי הדחייה המנומסים, והפחות מנומסים, שהקשו עלי והכריחו אותי להיאבק בהם כדי להתמיד ולהגיע אל הצלחותיי.
לכולנו, כול האנשים, ודאי שלכול היוצרים והסופרים, יש רגעי שיא ורגעי שפל, הצלחות וכישלונות. לעתים די באמירה לא מדויקת אחת או במשפט נבזי בתגובה ברשתות החברתיות או במאמר ביקורת, כדי לרפות את ידינו, וחלילה גם לנתק אותנו מן השטף היצירתי. הדרך היחידה שאני מכיר כדי להתמודד עם כך היא להזכיר לעצמנו את רגעי ההצלחה, שהגיעו אלינו מכוחן של התמדה, נחישות, העזה ואמון בכוחותינו.
חייו של אדם יוצר מלאים מהמורות. הן אינהרנטיות לתהליך היצירתי, וגם לתהליך חשיפתה של יצירה לעולם. תהליך היצירה, וגם תהליך חשיפתה, מזמנים חוויות מטלטלות, הן ברגעי הביקורת והן ברגעי ההצלחה. דחיית יצירה מפרסומה בבמה ספרותית, או אי זכייה במלגה או בפרס, מטלטלים בדיוק כמו זכייה בפרס או פרסום יוקרתי. אלה וגם אלה מטלטלים את נפש היוצר, ועלולים לקלוע אותו למצוקה.
המרפא היחיד לזה הוא שמירה על רציפות היצירה, על עקביות, על התמדה. לכתוב כמו שור חורש בדישו, רגב אחר רגב, תלם אחר תלם, כברת אדמה אחר כברת אדמה. שהרי בסופו של דבר, מה שקובע אינו הפסגות והתהומות של מעשה היצירה, אלא התמד היצירה, קצב היצירה שכול אחד ואחת מאתנו קובע לעצמו, המתיישב עם מהותו ועם נסיבות חייו או חייה. העיקר הוא התהליך, שעצם קיומו מקנה לנו סיפוק ושמחה.
והילדים, אתם שואלים? הם התרעננו במימי הברכה כל אחר הצהריים, התנגבו וכעת הם משתובבים בערסל, שאף אותו מתחו היום בין העצים.
שיהיה לכולנו שבוע טוב ומלא בְּרָכָה.
