החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (34)
בלילות האחרונים קורה לי משהו מוזר. אני נרדם בעשר וחצי, אחת עשרה, ומכיוון שהגוף תמיד מעיר אותי אחרי ארבע שנות שינה, אני מתעורר בשלוש לפנות בוקר, ערני לחלוטין. או-אז אני מתקלח, מתקלח, כותב דפי בוקר, עושה אימון ארובי ומתחיל את היום. אבל בשבע וחצי, אחרי שהילדים עולים להסעה לבית הספר, אני שב הביתה, מתפשט, נכנס למיטה וישן עוד שעה. ואחרי כן כמובן גם שנת צהרים כתמיד.
אתמול, כשקמתי משינת ההשלמה שלי, הבזיק לי דימוי בראש. הוא היה קצה החלום שחלמתי. בחלומי ראיתי ילדים ברבורים. מיד ניגשתי אל מכונת הכתיבה, וזה מה שיצא ממני, בטיוטה ראשונה:
הילדים האלה משחקים
עם ברבורים. רגע. הם לא
ילדים, כי אם ברבורים.
שני בנים אדומי שיער,
ארוכי גפיים, לבני פנים
אני מגדל בעגלת תינוקות.
תנועותיהם ארוכות וחינניות
כמשב כנפי ברבורים
ויפים ושמחים הם.
ואני מביט בהם וחושב –
אם הם ברבורים
ואני הוא אביהם
אזי גם אני הייתי פעם ברבור.
והנה שכחתי.
אברתי הלבנה כוסתה
קמטי זוקן, אך
מתחת לעורי
עוד ישנו ברבור,
ישנו ברבור זקן
המגעגע לבניו.
וגם אם תנועתו רק רתת
וכוחותיו עמו אין
נפשו צופה
מבעד לעיניו
ומבטו תודה ומבטו יראה
ומבטו אין
ומבטו תוהו
שט על פני מרחב.
5.10.21
אני מתבונן בשיר הזה. הוא יפהפה. לא תכננתי לכתוב אותו. הוא פשוט זרם מתחת ידיי, כתוצאה מן המראה שראיתי בחלומי. אבל כעת, אחרי שהקלדתי אותו וריווחתי את בתיו, כי בתחילה כתבתיו כגוש אחד בלי ריווח, שש השורות הראשונות, הבית הראשון, נראות לי מיותרות. הן שורות הסטארטר שלי, כלומר הן מכילות את הגירוי הראשוני ממנו יצאתי אל הכתיבה, הדימוי מן החלום. במובן זה הן מרמזות גם על פשר השיר. אבל בו-בזמן הן גם כובלות אותו לפשר מסוים.
יתר על כן, מיטב השיר בצמצומו. אינני זקוק לשש שורות כדי להפעיל את הדימוי הזה מן החלום, כמפתח. אקרא אם כן לשיר "ברבורים בעריסה". הכותרת כבר תפעיל את הדימוי. אך אוסיף את המילה 'בניי' כדי להפעיל את ההקשר הבין-דורי של השיר.
ברבורים בעריסה
תנועותיהם ארוכות וחינניות
כמשב כנפי ברבורים
ויפים ושמחים הם, בניי.
ואני מביט בהם וחושב –
אם הם ברבורים
ואני הוא אביהם
אזי גם אני הייתי פעם ברבור.
והנה שכחתי.
אברתי הלבנה כוסתה
קמטי זוקן, אך
מתחת לעורי
עוד ישנו ברבור,
ישנו ברבור זקן
המגעגע לבניו.
וגם אם תנועתו רק רתת
וכוחותיו עמו אין
נפשו צופה
מבעד לעיניו
ומבטו תודה ומבטו יראה
ומבטו תוהו
שט על פני מרחב.
ברגע האחרון גם מחקתי את 'ומבטו אין', אף על פי שאהבתי מאוד את הביטוי הזה, המעיד עד כמה מבטו של הזקן למול סופו נהיה חלול, ריקן. אבל המילה 'אין' כבר כתובה בשורה אחרת שאני אוהב 'וכוחותיו עמו אין,' ושם היא נמצאת במקומה הנכון. מציינת את כוחות החיים ואזילתם.
כתיבת גרסה ראשונה של שיר, של סיפור, היא כמו לחיצה מרובה על כפתור של מצלמה. אתה לוחץ מהר ומצלם סדרות של דימויים, בזו אחר זו, כדי לא לאבד דבר ממה שנשקף אליך באותו רגע, אם מן הממשות ואם מתוך דמיונך היוצר.
אחרי שאתה מסיים את ההפקה אתה שב הביתה, מניח לחומר להתקרר. ואז אתה מפתח ממנו את הפילמים, כדי לראות את סדרות השוטים. אתה מביט בהן בקפידה ובוחר מתוכן רק את הצילומים המעניינים. ואז, מתוך המעניינים, אתה מגלה מהו הצילום הסופי שלך.
כזה הוא גם תהליך העבודה על שיר או על סיפור. אתה כותב בהינף יד מה שיוצא מתחת ידיך. אתה מניח לו להתקרר. אחר זמן אתה חוזר אליו, וכמו צלם או צייר המביטים מבעד לקוער אצבעותיהם אל העולם, מחליטים מה לכלול בדימוי ומה לגרוע ממנו, ומה בכלל גבולותיו הוויזואליים, כך גם אתה. אתה מחליט מה צריך להישאר בשיר ומה מחוצה לו. מהו בעצם השיר, ומהו ייתור.
בכול פעם שאתה עובד על טקסט אתה מביט בו מבעד לקוער אצבעות. קובע את גבולותיו ועל ידי כך גם צר את תבניתו.
זה מה שאני מלמד, בין השאר, בסדנאות שלי. זה נכון בייחוד לסדנת השירה, שתכף נפתחת באורח נדיר. אני מקיים אותה רק אחת לכמה שנים. היא מתחילה בשבוע הבא.
שירה טובה היא כמו מוסיקה, מתווה לביצוע. היא גם כמו ציור בשמן או בצבעי מים. היא מתחילה בתנודת נפש, באדווה המתרחשת במעמקים. לכן, היא תלויה קודם כול בקשב שלכם לעצמכם, לסביבתכם, לעולמכם.
שירה היא פרי מזיגה של יסודות שונים. מבניה נובעים מתוכנה, ותכניה עולים מן המבנים והתבניות שהיא משתמשת בהם.
המפגשים יתקיימו בזום, בשעות 20.00-22.00 בשנים עשר מפגשים בימי שני וחמישי לסירוגין, בתאריכים הבאים: ימי שני 11.10.21, 18.10.21, 25.10.21, יום חמישי 28.10.11.21, יום שני 1.11.21, יום חמישי 4.11.21, יום שני 8.11.21, וימי חמישי 11.11.21, 18.11.21, 25.11.21.
העלות: 2400 ₪ בתשלומים. אפשר להירשם ולשלם כאן: https://isheinfeld.com/product/%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94/
אשמח לשיתופים.
