לפי משקל או לפי העין?

"מי רוצה ילד למכירה?" חייכתי אל עבד, במכולת שבקצה הרחוב, כשנכנסתי אליו קרוב לתשע בערב, עם דניאל בזרועותיי.

"למה, מה קרה שאתה רוצה למכור לי את הילד?" צחק עבד.

"קמתי בשש בבוקר, והם לא נתנו לי לישון בצהריים," השבתי לו, ואז ניגשתי למקרר, לאסוף חבילת שניצלים של "מאמא עוף," כי אין לי כוח לבשל כלום, כמה יוגורטים ושוקו של "יוטבתא," כדי להחזיר לעצמי קצת אנרגיה אחרי הערב המתיש הזה.

קמתי בשש בבוקר. נסעתי לחיפה, כשחזרתי בשתיים ומשהו הביתה כבר נורא התגעגעתי לילדים. שאלתי את אילנה איפה הילדים שלי, ומיד ניגשתי אליהם, האחד בלול והשני בעריסתו, ונשקתי להם. הם שמחו לקראתי ולבי גאה לקראתם.

"אלוהים ממש בירך אותי," אמרתי לאילנה.

"אתה לא יודע עד כמה," חייכה אלי.

מוזר, אמרתי לעצמי, מה היא חווה איתם שאני לא. וקמצוץ קנאה כבר בצבץ בלבי.

התיישבתי לאכול ארוחת צהריים, מן הבישולים שעשיתי בשבת. האמת היא, שזה לא נכון שאני לא מבשל. פשוט נמאס לי לאכול כל השבוע, כל יום, רבע עוף עם ירקות בקארי. אפילו שהוא הודי.

אחרי כן חיסלתי חצי קופסה של "האגן דאז" בטעם שוקולד ופקאן, הרהרתי בזה שעלי לשוב לדיאטה, כי אמנם, רציתי להעלות קצת את המשקל אחרי הירידה הדרסטית בהודו, אבל כבר מתחילים לראות לי את הבטן, ואז נכנסתי למיטה לנוח.

הייתי רצוץ.

בנסיעה ברכבת לחיפה וממנה אני תמיד נרדם, מכוח טלטולי הרכבת על מסילתה. בהלוך אני נרדם בתחנת האוניברסיטה ומתעורר בבנימינה. קבוע. בחזור אני נרדם בין חוף הכרמל לבין עתלית ומתעורר בבנימינה.

אבל זוהי שינה טרופה.

עשרים דקות נמנמתי. בדיוק גלשתי לתוך שינה עמוקה כששניהם התחילו לבכות.

קמתי, טיפלתי בהם, חזרתי לישון, ואז שוב בכו, ושוב קמתי, וחזור חלילה.

בחמש כבר הבנתי שאין סיכוי שאישן, אז האכלתי אותם, החלפתי להם חיתולים ויצאתי איתם, רצוץ לגמרי, בעגלה, עם לונה כמובן, אל בית הקפה.

עד שהגענו לבית הקפה שניהם כבר ישנו כמו מלאכים. ממזרים. כשזרים מביטים בהם הם תמיד נראים כמו צוקער פישקע (קופסת סוכר). רק כשאנחנו לבד הם מוציאים לי את הנשמה.

פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי עובר על הקובץ הערוך של הרומאן הבא שלי. עלי לסיים זאת מהר ולהשיבו לעימוד ולהגהה.

עינת, בת דודתי, התקשרה אלי. היא התכוונה לבוא אלי היום בשבע בערב, כדי לעזור עם הקטנים, וביקשה להקדים לשש.

"האמת היא שזה ממש לא נוח לי," אמרתי לה. "כל יום בין ארבע לשבע-שמונה אני יוצא איתם לבית הקפה וכותב. הם אוכלים כעת בשמונה וחצי בערב, וישנים עד הבוקר. אל תיעלבי, אבל אני ממש לא זקוק לעזרה כעת. נחכה עם זה עד לצמיחת השיניים."

עינת אמרה לי שתשמח לעזור, שהיא מתגעגעת לילדים. עניתי לה שהיא יכולה לבוא לבקר, אבל שאינני זקוק לעזרה. אחרי כן קיטרתי באוזני המלצר החביב עלי, שכולם נורא רוצים לעזור לי, אבל שזה רק מפריע לי כרגע.

"שמור עליהם," הוא יעץ לי, החכם המתוק הזה, שחבל שהוא לא בעלי, אבל הוא סטרייט, "הם אוהבים אותך ורוצים לעזור לך."

עברתי שלושים ושמונה עמודים עד שנירית, העוזרת של יגאל, צלצלה לדבר איתי על הקובץ. תוך כדי שיחה הקובץ התחרבש לגמרי, התמלא בסימני ג'יבריש, הילדים התעוררו, חסרי מנוח, ואני הבנתי שהעבודה שלי הלכה פייפען, ושזה סימן שעלי לחזור עם הילדים הביתה.

אבל גם בבית הם לא נרגעו.

האכלתי אותם, הוצאתי להם גזים, השכבתי אותם בלול ונכנסתי לישון קצת. קדחת. הם בכו לסירוגין, פעם זה ופעם אחיו, ואני קמתי ונתתי להם מוצצים וחזרתי לשכב במיטה, ושוב קמתי, ככה, בערך עד שמונה וחצי. אז מיכאל נרדם ודניאל נותר בסורו.

ואז רעבתי, ומאסתי באוכל שבמקרר, והלכתי למכולת כדי לקנות "מאמא עוף."

בדרך אמרתי לעצמי שאני אידיוט. אם עינת הייתה באה אלינו בשש בערב, כל הבעסה הזאת הייתה נמנעת ממני. היא הייתה מרגיעה את הקטנים, מפני שהיא אלופה בזה, ואני הייתי ישן כמו בן אדם, וקם חדש לעבודת הלילה.

"אז לא אמרת לי איך אתה מוכר את הילד," קרא אחרי עבד, בעודי יוצא מן המכולת, "לפי משקל?"

רציתי להגיד לו שבחיים לא אמכור את הילד, שאני מפגר שבכלל אמרתי את זה, כי זו לא בדיחה, ואסור לי לחזור עליה באוזני הילדים, כדי לא לפתח בהם חרדות, ובכלל, אם כבר, אז לא לפי משקל, אלא לפי העין.

אבל לא אמרתי דבר.

חיבקתי את דניאל אל חיקי, נשקתי לו, השכבתי אותו בערשו, וכשהתחיל לבכות נתתי לו מוצץ, זקפתי מולו אצבע ואמרתי לו בתקיפות.

"די לבכות, דניאל. גם אני צריך קצת לנוח!"

זה עזר לי כמו כוסות רוח למת.

אבל בסוף הוא נרדם, ואני כבר בעמוד 150 של הספר הבא שלי.

הוא יהיה יפה, בחיי.

אבל תיכף אני נרדם על הדף.