הבוקר יצאנו לשוט על התמזה. זה היה כרוך בשתי רכבות תחתיות מכאן עד תחנת ווסטמיניסטר, ומכיוון שהגענו לרציף בתשע בבוקר, כשעה לפני פתיחת השיט, גם בהמתנה ממושכת על הרציף. דניאל ניצל את הזמן הזה לאיסוף פקקים מסיבי. מיכאל התאמן בכדורגל עם בקבוקי שתיה ופחיות שהיו מושלכים על הרציף.
בעשר עלינו על ספינת השייט. המראות שנשקפו אלינו מן החוץ לא כול כך עניינו את הילדים. הם שיחקו בחטיפת מטבע עם ילד בן גילם, שדובר איזו שפה סלבית, וישב עמנו ליד אותו שולחן ובריב על שקית הבייגעלע, שקניתי למיכאל ודניאל העז לכרסם לו בייגעלע קטן אחד.
ירדנו מן הספינה מול גשר לונדון. ירד כבר גשם. עברנו את התורים בדרך לגשר, ואז טיילנו ארוכות בין חדרי המבצר. באורח קבוע, מיכאל מאוד מתעניין בתצוגות של כלי נשק, מדים ואבזרים שונים, דניאל פחות.
כשיצאנו מן הגשר כבר ירד עלינו גשם ממש. מיהרנו ברגל אל תחנת הרכבת התחתית וחזרנו לאזור בית המלון. בדרך אליו עצרתי במסעדה מרוקאית, כדי להזמין לי מרק חרירה וכדורי בשר ברוטב עגבניות, ובזמן שהכינו לי את ההזמנה קפצתי עם הילדים, לקנות להם ארוחת ילדים של המבורגר וצ'יפס ומיץ תפוזים, כי זה הדבר היחיד שהם אוכלים. לצערי, המוכרת שכחה מה שביקשתי – המבורגר 'נקי' בלחמניה, וכשהגענו למלון גילינו, שהכינו להם המבורגר עם גבינה צהובה. הם לא הסכימו לגעת בזה, ואכלו רק צ'יפס.
אחר הצהריים, אחרי שנת צהריים טובה, הם התעוררו רעבים. אז לקחתי אותם למסעדה המרוקאית, והפעם הסכימו להתיישב בה ליד שולחן, ואכלו בעונג שתי מנות של קבאב משובח. אני הסתפקתי בחומוס, טעים מאוד אגב, עם שמן זית וסומק עליו, ובשאריות של הילדים.
יש עניין הורי כזה, לא להזמין מנה נפרדת, בידיעה שיישאר די והותר לאכול ממנות הילדים.
חזרנו למלון. הילדים צפו קצת בטלביזיה, על גבי המחשב הנייד שלי, בעודי עסוק במילוי איזה טופס. אחרי כן הצעתי להם משחק דמקה או שחמט. מיכאל נענה לאתגר בשמחה, ושוב ניצח אותי בשחמט צורב. הממזר הקטן הזה יודע לשחק יותר טוב ממני, שזה פשוט בלתי נתפס בעיניי לחלוטין:))
אחרי המשחק דניאל ביקש שיעור כתיבה, ומיכאל ביקש לצייר. זה מה שעשינו, עד ששניהם החלו לצייר טירות. דניאל ביקש שאלמד אותו לכתוב 'הדלת של המלך והמלכה' וגם 'הטירה של דניאל', למיכאל די בכך שאאיית לו את המלים, הוא כבר כותב אותן לבדו.
זה היה ערב רגוע, נעים. אמנם, קשה לי מאוד לנשום כאן, בחדר הזה, מפני שכמו כול בתי המלון בלונדון יש בו שטיח מקיר אל קיר, והוא מסופג באבק. אבל היה כיף להעביר ערב שלם יחד, חציו בפיז'מות, ומתוך זרימה שקטה של תשומת לב.
מחר נלך למוזיאון המדע. אני מקווה שנהנה שם. ויום שלישי יהיה יום הקניות, ולמחרת כבר נשוב הביתה.
ישמח אותי מאוד לשבת שוב, בערב, מול החצר שלנו, בתובל.
היו כאן חברים/ות שנבהלו מן הפוסטים שלי מן החופשה. חברה אחת ביקשה שאמחק את תיאורי האלימות בין הילדים, חבר אחר נבהל מזה שמיכאל סיפר, בסרטון הווידאו שעשינו היום, שאחר הצהריים בכיתי בבית המלון.
זה נכון. זה היה רגע שבו מיכאל התלונן על רעב נורא, ולא רצה לאכול דבר ממה שיש בחדר, רק לרדת למטה וללכת לאכול בחוץ, ואילו דניאל שכב בתחתוניו על המיטה, אמר שהוא לא רוצה לרדת למטה, ושהוא מסרב גם להתלבש. הסברתי לו, שאחיו מאוד רעב, ושאני חייב לרדת עם שניהם למטה, מפני שאני לא יכול להשאיר ילד לבדו בחדר בבית המלון. הוא המשיך בסירובו.
ואז אמרתי לו, ולהם, שאין לי כוח יותר. שהם פשוט גמרו לי את הכוחות. ואכן התייפחתי קצת. ואני שמח שעשיתי את זה. מפני שהראיתי להם שגם אני בן אדם, שגם לי יש גבולות הכלה, ושהם עברו אותם כבר מזמן.
יכול להיות שהורים אחרים מעמידים פסאדה של חוזק בפני ילדיהם. אני לא כזה, וגם לא יכול להיות. אני מאוד חסון רגשית, ובהחלט הורה להישען עליו ברגעי קושי. אבל גם לי יש את רגעי השבירה שלי. ואינני רואה שום פסול בחשיפת הרגעים האלה בפני ילדיי או בפני העולם. כמו בכול מקום אחר, גם עם בניי אינני עסוק בהעמדת פנים. אני מביא את עצמי בפניהם, על כול הקושי שיש בי, ברגעים מסוימים, להתמודד עם דברים.
אינני יודע אם זה המתכון הכי מוצלח להורות. אני יודע שזוהי דרכי, ולא יכולה להיות לי דרך אחרת.
ואני מקווה שיבוא יום, שבו הם יזכרו את הרגע הזה, שבכיתי בפניהם מרוב קושי, יבינו אותו, ואותי, ויוקירו אותי על אהבתי וגם על חולשותיי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב..
