לפעמים לגעגועים יש טעם של מנגולד
בן-זוגי הראשון, סער עפרוני ז"ל, נפטר בגיל עשרים ושמונה מהתקף של מחלת שיתוק נדירה שהייתה תוקפת אותו ללא התראה מעת לעת (הייפוקלמיק פריודיקל פרלסיס, למי שמבין). הוא היה צייר מחונן ואדם נעלה ברוחו. כשהכרנו, עברנו לגור יחד בנווה צדק, וכך הגעתי לשכונה, ממנה כבר כנראה לא אצא לעולם. חיינו יחד שנתיים, בסופן התאהב במישהי, עזב אותי, נסע איתה לאמסטרדם, אני נסעתי אחריהם כדי להחזירו אלי, וכשלתי בזה, אבל הוא עזב אותה לטובת אחרת, ואז נסע עם חברתו החדשה לטקס חניכה לשמאניזם, על פסגת הר בדרום צרפת, שם חטף התקף שיתוק ומת.
את כל הסיפור הזה סיפרתי בספרי "רק אתה," ספר אוטוביוגרפי, ספר הפרוזה הראשון שכתבתי, השונה מאוד בסגנונו ובלשונו ממה שאני כותב כיום, וניתן לרוכשו מידיי.
מדוע אני מזכיר את סער ואת סיפור אהבתנו? מפני שאתמול, כשסידרתי מחדש את המגירות בארון המטבח, לבטחון הילדים, מצאתי באחת מן המגירות כלי יקר, הגנוז עמי מאז מותו של סער. רחת העץ שהיה מבשל בה ארוחות צמחוניות נהדרות, ועמו גם לימדני לבשל.
הערב, כשישבנו באספרסו בר, אחראי המשמרת, זמר שמו, בשני סגולים, בחור נהדר, אכל פסטה באיזה רוטב. זה עשה לי חשק, אבל התקמצנתי. הבוקר כבר אכלתי ארוחת בוקר בקפה. אז חזרתי הביתה עם הילדים, בדרך קניתי רוטב פטריות וקופסת פטריות שמפיניון חתוכות, והחלטתי שאני עושה לעצמי פסטה ברוטב פטריות.
ואז נזכרתי ברחת של סער. ברחת הזאת אני מבשל רק כשאני מאוד מתגעגע, או כמה לאהבה. והיא מבשלת אוכל של אהבה.
אז קצצתי בצל, טיגנתי אותו במחבת, הוספתי עליו את פטריות השמפיניון, ואז נזכרתי בעלי המנגולד שיש לי במקרר. קצצתי את העלים הירוקים והוספתי אותם לתערובת, בחשתי היטב ברחת של סער, הוספתי מלח ופלפל, שתי כפות אבקת מרק עוף עם מים ושקיק של רוטב פטריות.
הרוטב רתח והסמיך ונהיה רוטב טעים להפליא.
בסיר נפרד בישלתי חבילת איטריות פנה שהייתה לי במקפיא, וכשהיו מוכנות סיננתי אותן ממי המלח שבהם בישלתי אותן, שפכתי עליהן את הרוטב וישבתי לאכול.
חשבתי על סער ועל כל בני זוגי הקודמים, ג'יי (שבעצם היה לפניו, אבל למעט מאוד זמן), עדי, דודי, בני, וגם אלה שביניהם – יובל ואורי הקטן ואורי הגדול, ואלדד. והתגעגעתי.
אבל באופן מוזר, כשאני לבד הרבה זמן, ואני לבד כבר שנה, אני מתגעגע או לאחרון שבהם, לבני, או, בערבי סתיו כמו הערב הזה, לראשון שבהם, לסער. חשבתי בליבי, כמה היה נדהם ושמח לראות אותי היום, חובק שני בנים בזרועותיי, את מיכאל ואת דניאל. וכמה מצער שמת, ולא זכה לראות אותי כך, וגם לא זכה לילדים משלו.
עם אחותו וילדיה ועם אשתו לשעבר, עמה חי לפניי, אני שומר על קשר עד היום. אולי כאשר הן תבואנה לפגוש בילדים, זה ינחם אותי קצת.
בינתיים, הפסטה ברוטב פטריות ניחמה אותי. טבען של פחמימות לנחם ליבו של אדם. זאת אני יודע מזמן. אז את היום הזה, שהחל בעצבות של בוקר סתווי, שהפגתי באימון ארובי, קינחתי בעצבות ערב, שהעברתי בפסטה ברוטב פטריות.
אבל אז התבוננתי בכמות שבישלתי, וחשבתי לעצמי ששוב בישלתי לשניים, וכמה, בעצם, זה עצוב לבשל לשניים, כשיש פה רק אחד.
כן, עם עוד שניים, אבל קטנים, שעוד אוכלים מבקבוק.
את רוב חיי עד הנה העברתי במערכות יחסים זוגיות. ידעתי לפתחן, אך לא ידעתי לשמור עליהן. אני שומר על קשר עם כל האקסים שלי, המת והחיים כאחד. אבל חלפה כבר שנה מאז בני ואני נפרדנו, והבית מלא בפטפוט ילדים, אבל ריק מבן זוג.
הניסיון וההיגיון אומרים שהוא יגיע. גם ההורוסקופים, שאני קורא בדבקות.
אבל בינתיים, עד שיגיע, ישנה כאן הרחת של סער, שמזכירה לי טעמה של אהבה.
אגב, עד היום קראתי לזה 'תרווד.' אבל לשם כתיבת הפוסט הזה חיפשתי בגוגל, ומצאתי בוויקיפדיה את תיאורם של כלי המטבח, וכך גיליתי שמה שכיניתי 'תרווד' קרוי בעברית 'רחת'. הנה תמונת
ולצידה תמונת עטיפתו של הספר שלי, "רק אתה," שעליה מופיעה דמותו של סער, במטושטש.
אהבתי מאוד