יומן החופש הגדול של מיכאל, דניאל ואבא שלהם (8)
כול חקלאי חובב כמוני זקוק לגנן מיטיב שיידע לתקן את שגגותיו. אני זכיתי בגיא גן-אור, כן, זה שמו, הולם להפליא לעיסוקו, יחד עם הבית. הוא תכנן את הגינה הנהדרת בבית שלנו, וכאשר עברנו הנה יצרתי אתו קשר, ומאז אנחנו יחד. אך מכיוון שאין בידי הכסף הנדרש להעסקתו בקביעות, יחסינו מתמצים בביקורים הכרחיים.
בתחילת החורף שעבר גיא ביקר כאן, ובילה יום שלם יחד עם עוזרו בגיזום העצים, השיחים והגדר בחצר. כבר אז ראה איזה בלגן יצרתי בפיצולי טפטפות, במטרה להרחיב את גן הירק שלי, ואמר לי, שבסוף החורף יהיה כדאי לתקנן. באותה הזדמנות שאלתי אותו כמה יעלה לי לשתול דשא בחצר הקרחת, ולהתקין ערוגות גן ירק. משנקב במחיר, החלטתי לעשות זאת בעצמי.
נו טוב. נטלתי לידיי את קלשון האימים של הדוד זלמן והפכתי בו את אדמת החצר, כהכנה לשתילתם של מרבדי הדשא. הדוד זלמן היה אח של סבתי המנוחה. הוא היה אסיר בסיביר, ואחרי שעלה ארצה עם גולדה אשתו, חסוכי ילדים, אימץ אותנו כילדיו. הוא היה איש כפיים, מה שקרוי הנדי-מן, התקין בחצרנו מחסן מהליפט שאתו הביא מסיביר את מיטלטליהם, ואפילו ארגן לאחי יאיר ולי פינת עבודה בו, עם מלחציי וכלי עבודה תלויים על הקירות בין צמדי מסמרים.
אמי זכרה לברכה, בכל פעם שראתה אותי אוחז בפטיש ומסמר, הייתה אומרת לי, “אילנק’ה, לך יש שתי ידיים שמאליות. מוטב שתקרא ספר.” כך ניתבה אותי אל עולם הספרות, ובו-בזמן גרמה לי להדחיק כליל את יכולותיי הטכניות. את אחי יאיר, לעומת זאת, עודדו הוריי, ובזכות זה כבר בגיל העֶשׂרה היה לחובב רדיו, עם אנטנה אימתנית על גג הבית ומַשׁדר עמו דיבר עם חובבי רדיו מכול העולם.
מאז, כול שנות בגרותי, חיפשתי את איש הכפיים בכול בן זוג שהיה לי. לא תמיד זה עבד. לבסוף הבנתי שעלי לשחזר את היכולות הטכניות וכושר העבודה שלי עצמי. אז כאשר עברנו לתובל, ביקשתי מאבא את הקלשון של הדוד זלמן.
הקלשון הזה נהדר. יצוק מברזל, כיחידה אחת. רק שיש לו שיניים חדות וארוכות, וכאשר תוקעים אותו בקרקע הוא נוטה לפצוע כול מה שהוא מגיע אליו. כך, אפוא, בשנה שעברה פוצצתי את צינור ההולכה של מים של הבית, והיה עלי להזעיק שרברב בשעת לילה כדי להחליפו.
אבל את ההפתעה שחיכתה לי ולגיא הבוקר, כתוצאה מעבודתי עם קלשון בהפיכת העפר למען שתילת הדשא, איש מאתנו לא צפה. קראתי לו רק כדי שיכוון את מערכת ההשקיה, כך שתשקה כראוי את החצר ואת גן הירק ותעשה זאת בשעות לא חמות, שיתקן את הממטרות לדשא ואת המדשנת, ויתקן את בלגן הטפטפות שיצרתי בערוגות של גן הירק.
אבל כשגיא הפעיל את קו הממטרות, מצאנו נביעה של מים באמצע מרבד הדשא.
“יש כאן פיצוץ,” אמר גיא. “אם אתה רוצה שאתקן אותו נצטרך להרים את הדשא.”
הרמנו. חשפנו את הצינור. גיא חתך את הקטע שנפגע משיני הקלשון והחליף אותו, ואז הפעיל שוב את קו הממטרות. והנה, הפתעה. עוד נביעה במקום אחר בדשא. עוד פיצוץ.
בשלב הזה כבר הייתי מעורב לגמרי בעבודה. גיא חיבר ואז הפעיל את המערכת וביקש שאבדוק אם ואיפה יש נזילה, ואני נמלאתי להנאתי בסילוני מים מלאי בוץ, על חולצת הכותנה המגוהצת ועל המכנסיים ועל גפיי. תענוג.
אחרי שמילאנו בעפר את החפירות ושמנו עליו מחדש את הדשא, הממטרות עובדות נהדר. הדשא יצטרך להשתקם. ואז עברנו למדשנת. היה לי חשוב שתעבוד, כי ראיתי אילו תוצאות יפות המדשנת משיגה בחצרות השכנים. אבל אז גילינו שהיא לא תקינה, דולפת, וגם חסר בה חלק שחוסם נסיגה של דשן למערכת מי השתיה, שזה מסוכן ולא חוקי. מחיר מדשנת ומיסב כזה הוא גבוה מכדי שאוכל לעמוד בו. אז ביטלנו את המדשנת, לפחות לעת עתה.
ואז עברנו לערוגות גן הירק, וגיא, שהבחין בבלגן שיצרתי, פשוט עקף אותו בחיבור שלושה מתזים דקי צוואר, אחד לכול ערוגה.
סוף טוב הכול טוב. אני הבנתי שאסור לי לעולם להיכנס שוב לחצר עם הקלשון של הדוד זלמן. הוא יצטרך לשמש אותי בהפגנות, אם נגיע להפגנות עם קלשונים. אבל אז יש סכנה שיעצרו אותי על החזקת נשק קר. בכול פעם שארצה להפוך את האדמה בחצר יהיה עלי לקרוא לגיא, שיבוא הנה עם משׂדדת.
כך יצא שהבוקר לא כתבתי כלום ולא ערכתי דבר. מזל שאמש סיימתי עריכתו של ספר שירים ראשון מבין ארבעה שאני עובד עליהם כעת.
אחר הצהריים נסעתי עם הבנים לפדיון בקבוקים. אנחנו נוסעים לחופשה בת ארבעה ימים, ביוטבתא ובאילת, ורציתי שיהיה להם כסף משל עצמם. גם היו לנו המון בקבוקים להחזרה, מכול היישוב. אז התחלנו אצל ‘רמי לוי’ בכרמיאל, אחרי כן עברנו ל’שופרסל’ וקינחנו אצל דבאח. בכל מקום מותר לאדם להחזיר רק 50 בקבוקים, שפדיונם הוא 15 ₪. אבל אנחנו שלושה, ויכולנו להחזיר עד 150 בקבוקים בכול נקודה.
זה לקח שעות. אבל עכשיו לכול ילד יש 50 שקלים משלו לבזבוזים, ובדרך למדו משהו על התמדה ועיקשות ועבודה קשה. ואני עייף כאילו לא ישנתי שנה.
תיכף יבוא לכאן דור, חברם של הילדים, כדי לקבל הדרכה איך לטפל בבעלי החיים, ואז נכין את המזוודות. יוטבתא הזמינו ממני מפגש סופר ולמחרת סדנה, וכך אפשרו לי לפרגן לבנים חופשה באילת, שהיו בה רק פעם אחת, בגיל שנה ומחצה, ולמעשה לא בילו בה מעולם כנערים בוגרים.
לקינוח, כששבנו הביתה ממסע הבקבוקים דניאל גילה שהחתול המאומץ שלו, דבש, צולע. כפו האחת נפוחה. אז מחר גם צפוי לנו ביקור אצל הווטרינר בכרמיאל. שלא תגידו שמשעמם כאן או משהו. ככה זה, כשמגלים לבד גן חיות שלם, גן ירק, וגם שני ילדים.
היום מישהו בקבוצת האבות היחידנים בפייסבוק סיפר שהוא מתלבט אם לעבור הליך פונדקאות, והאם הורות יחידנית לא תפגע בחירותו. כול האבות המנוסים בקבוצה השיבו לו שיחשוב פעמיים, כי חירותו תיפגע ועוד איך, כי מרגע שייוולדו ילדיו הם יהיו הראשונים במעלה בכול דבר ועניין. ואני הבנתי מכל זה, שבאמת חבל שעוד לא הוצאתי את ספר ההורות שלי, “אבא קומתיים.” וזו תהיה המטרה הבאה שלי, אחרי סיום כתיבתו של הרומן הבא.
זהו. פטפטתי את עצמי לדעת. נחמד לי לספר ככה על החיים. מקווה שנהניתם מזה.
