התנגדות ושמחות אחרות (87).
היום קמתי עם לב מלא אפר. דווקא יש לי הרבה סיבות לשמוח כעת. הבנים ואני חווים יחד התפתחות רגשית יוצאת דופן, שיחות אישיות, עמוקות, גלויות לב, וגם התפתחות בכול מישוריי חייהם. שערו בנפשכם שמיכאל אתמול עשה ספונז'ה בכול הבית, שניהם הודו לי הבוקר על מה שקניתי לכול אחד מהם לשבת, ודניאל התקשר אלי באמצע הקניות רק כדי לומר לי בוקר טוב. זאת, מבלי להזכיר את הברכה המרגשת והרהוטה, שכתב אתמול בווטסאפ למדריכת המחול שלו, אחרי שנתיים יחד, ומבלי להיכנס לטלטלה עם מיכאל, ואחרי כן להשלמה אתו בנשיקה וחיבוק.
קמתי עם לב מלא אפר מול מה שמתחולל כאן. ההרגשה הזאת היא תערובת של ייאוש ושל אימה, של ההכרה בחורבן המתרחש כאן כעת, ועוד יחריף, והידיעה שאף על פי שאני רואה נכוחה את פני העתיד, אינני מסוגל לוותר על ביתי, על ארצי, על מולדתי, אינני רוצה או יכול לנתק את עצמי מלשוני ומתרבותי, ואת בניי מאושר ילדותם, וללכת מכאן.
אתמול, בסדנת הכתיבה שלי למתחילות, לימדתי אותן על רגשות סותרים. ביקשתי מכול אחת מהן לאתר בתוכה רגשות סותרים ולכתוב עליהם. ומכיוון שאתמול לא מצאתי זמן אחר לכתיבה, כתבתי יחד עמן. כדרכי, יצאתי מתוך מה שאני חווה רגשית, והעברתי זאת מיד לדמות העומדת במרכז הספר הבא שלי. וכך כתבתי:
"יותר מכול היה רוצה לברוח מביתו ומנסיבות חייו. לעזוב את כול אשר לו, את האדמה שביתו וגנו נטועים עליה, את מיטלטליו, את עירו ואת סביבותיה, את כול מה שגידר והגדיר את חייו, וכלא אותו בתוך הקהילה וחוקיה, ובתוך יחסי הגומלין עם השלטון, נציגיו ושכניו המושלמים, ורק בתוך גבולות אלה גם הקנה לו את חירותו.
"רוצה היה לנדוד חסר שורשים, קל תנועה ובלתי מחויב לדבר, לאיש או לאמונה, מבלי לירא שעקירתו מכול מה שהכיר, מכול מה שנתן לחייו טעם, אך בה-בעת גם הקהה את עוקצם והגבילו בהם, יגבילו עוד. אבל כול אימת שהעלה בעיני רוחו את עצמו קם ונוטש את ביתו וכול אשר לו, ונודד מעיר לעיר ומארץ לארץ, נמלא יראה שנתחלפה בכובד ובתחושת אין אונים.
"שהנה, אף על פי שרואה הוא נכחו, ויודע את האימה המצויה לפתחו, לפתח הקהילה וכול יהודי בתוכה, אף על פי שוודאי לו כי יקום עליהם הכורת, אין הוא יכול להינתק מהם ומקהלם, מהם ומאורחותיהם, מהם ומתפילותיהם, מהם ומכול המריבות וחילוקי הדעות שפיצלו בין הקהלים בעיר, לפיהם נמדדה נאמנותו של אדם, ובהם קנה לו את מעמדו או איבד אותו. זאת, לפי שזה מה שגדל לתוכו וידע והכיר ובגר בו, וכלל לא היה יכול לראות את עצמו במנותק מכול אלה, ורק בתוך חבלי יחסיהם עמו וכלפיו היה יכול לחוש את עצמותו ואת טבעו, ובלעדיהם חרד שמא יהיה גלמוד ועזוב ונתון למשיסה.
"ולפיכך, אף על פי שכול הווייתו זעקה לו לקום ולילך מכאן, וקול בתוכו הבטיחו כי דווקא בהינתקו מכול אלה ישוב וימצא את חירותו, נותר במקומו. ולכן גם נספה עם אחיו.
"וזה הלקח שיש ללמוד מסיפורו. אם ישנם זמנים שבהם בא חזיון ותוקף אדם, וכופה עליו לילך מביתו ומארצו וממולדתו, מוטב שיעשה כאברם בשעתו וייענה לקול אלוהיו, מאשר יישאר בביתו וייספה בו."
זה קורה באיזמיר של המאה השבע עשרה. לא עכשיו, כמובן.
*
סיפרתי כאן פעם, איך סבתי, אם אמי, סבתא צביה עליה השלום, הצילה את משפחתה משמד. ביום פלישת הגרמנים לפולין שכרה סוס ועגלה, העמיסה עליה את חמשת ילדיה והתייצבה עמה בפתח האיטליז, שניהלו סבי ואחיו המנוחים בשדלץ. יוסף, אמרה לסבי, אני נוסעת. אם אתה רוצה תבוא, ואם לא תישאר כאן.
סבי ואחיו בנימין ומשפחתו הצטרפו לעגלה, שסבתי בחוכמתה הנהיגה לקזחסטן. כך הצילה שתי משפחות, ששגו ורבו מאז עד מאד.
מאז ידעתי, כי לא אחכה עד לאסון. שאדע מתי עלי לקום ולברוח. והנה, מזה חצי שנה ודאי לי שעלי לקום וללכת מכאן, שכול יום שאני נותר כאן עם ילדיי מקרב אותנו לאסון. ואינני מסוגל לכך. וזאת, מפני שבצד לקחה של סבתי השרדנית, ספגתי בבית גם את לקחו של אבי, שרדן אף הוא, ששב ושינן לנו כול ימות חיינו, שמדינת ישראל היא נס, שאין לנו ארץ אחרת ולא תהיה לנו ארץ אחרת, ורק מי שחווה את אימי השואה בגולה כמוהו יכול לדעת זאת.
ולכן אני קרוע כול כך. בין לקחי השרדנות המיידית של סבתי, שציוותה לנו חיים במעשיה, לבין לקחי השרדנות המתמשכת, האופטימית, של אבי, השב ואומר, שארצות הברית והעם היהודי והחברה הישראלית לא יניחו לבנימין נתניהו וחבר קושריו להשלים את מזימתם.
מתוך הקרע הזה, בין אינסטינקט ההישרדות לבין תחושת הכורח לשמור על הבית, על הארץ ועל המולדת הזאת, אני חי ופועל כעת. לכן לבי חרב, ובו-בזמן גם מלא תקווה. כי אני יודע, שאתם חשים בדיוק כמוני, יודעים שאין לנו באמת לאן ללכת, גם אם ישנם כאלה בינינו העושים זאת, יודעים שגם אם ישנם מי שייקלטו היטב בארצות אחרות, בתוך דור אחרי כן יקומו עליהם אנטישמים, ואתם כמוני יודעים, שאין לנו ברירה אלא להיאבק על המולדת הזאת, כי אובדנה משמעו כליה, של כול אחד ואחת מאתנו באופן אישי, וגם של העם היהודי בכללותו.
בתוך המאבק הזה, הבלתי אלים, אנו משליכים יהבנו על בית המשפט העליון, שיפסוק נכון בעתירת פסלות הכהונה ויסלק את נתניהו מתפקידו, שיפסוק נכון ויבטל את התיקון לחוק הנבצרות ואת ביטול עילת הסבירות ויעמוד איתן על הגנת היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. בתוך זה אנו מקווים, כי במידה ונתניהו לא יציית לפסיקת בית המשפט ולא יעזוב את תפקידו, ייעצר מיד על ידי שירות הביטחון הכללי בגין חתירה תחת יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל.
השלכת יהבנו על בית המשפט העליון ושירות הביטחון הכללי, ושאר זרועות הביטחון, היא התקווה האחרונה שלנו. המאבק שלנו יכול להיות בלתי אלים, רק כול עוד הוא מתנהל בתוך גבולות התקווה הזאת. אם חס וחלילה התקווה הזאת תיגוז, נעמוד מול איום מוחשי, ומיידי, על קיומנו. ובמצב כזה, כמו אצל כול יצור חי, כול הדחפים התוקפניים משתחררים מרסן המוסר והרצון. ואז יהיה פה באמת גהינום.
מוטב שבית המשפט העליון, שירות הביטחון הכללי, הצבא, המוסד והמשטרה יבצעו את המוטל עליהם, יורידו את הפושע הבוגד משלטונו ויאסרו אותו ואת חבר קושריו. זה כשלעצמו לא יביא למלחמת אחים, מפני שכמות תומכיהם פחותה בהרבה ממה שנהוג לחשוב. אך אם חלילה שומרי הסף האחרונים לא יאזרו כוח לעמוד בגודל השעה, אזי יפגוש המשטר הרודני שקם כאן בבני אדם נואשים וחסרי תקווה. והמפגש הזה כבר עלול להפוך למרחץ דמים.
הלוואי ונצליח להימנע מכך.
