הבוקר בשש, כשהתעוררנו, הצעתי למיכאל ודניאל לנסוע לחוף אכזיב. להפתעתי הם סירבו. הם רצו לנכוח בזמן בניית הסוכה הקהילתית וקישוטה.
"אבל את הסוכה יבנו רק בערב," אמרתי, "ואתם תשעממו כאן כול הבוקר."
"לא נכון, אבא," טען דניאל, "בונים את הסוכה בבוקר."
נכנסתי לתיבת הדוא"ל שלי, מצאתי את האי-מייל מוועדת תרבות, וגיליתי כי צדק. הקמת הסוכה וקישוטה נקבעו לשעה 12.00 בצהריים בכיכר הרוח.
"דניאל, כול הכבוד לך, צדקת," אמרתי לו. "אז באמת נישאר בתובל. אתם יכולים לבקש זמן אישי עם אבא. אחד מכם יהיה איתי, השני ילך לשחק עם מתן, ואחרי כן נתחלף. ובשעה 12.00 נלך להקים ולקשט את הסוכה."
וכך היה. חברם מתן בא אלינו, הם שיחקו קצת, ואז דניאל ביקש זמן איתי. שאלתי אותו מה ירצה לעשות – לזרוע יחד ירקות, לעשות שיעור כתיבה או שיעור מחשב. הוא בחר בשיעור מחשב. אז הוצאתי החוצה את המחשב הנייד, כדי שנהיה קרובים למיכאל ולמתן, ולימדתי את דניאל על המבנה הפיזי של המחשב (שקעי USB, שקע רשת, שקע אוזניות), על הגיון תוכנת 'חלונות', על תוכנת הצפייה בתמונות ואז על 'וורד.'
אחרי כן הוא התחיל להקליד מלים. דניאל, אבא, מיכאל, סבא, פינו, גילון, דמקה, והראיתי לו איך לבחור לכל מלה צבע אחר. הוא התענג על כך מאוד.
ואז הדגמתי לו מהי הקלדה עוורת, והזמנתי אותו לנסותה.
ואחרי כן מיכאל ביקש אותו שיעור ועשיתי הכול גם איתו.
בשעה 12.00 הם כבר רצו לכיכר הרוח. אני ניצלתי את ההזדמנות כדי לסיים הגהות על ספרו של חברי הטוב, מיטשל פייגנבאום, שתיכף יראה אור בבית ההוצאה שלי. כשסיימתי ירדתי לכיכר, הצעתי להם סטייק לארוחת צהריים – ואז נסעתי לקנות בשר בכפר הסמוך.
אחר הצהריים הם כבר היו עייפים והעבירו זמן מול הטלוויזיה ועוד קצת עם חברם. אחרי כן אכלו, התקלחו ונכנסו למיטה כדי לשמוע סיפור.
הערב סיימנו בפעם השנייה את הקריאה בספר סיפורים ישן ואהוב של דבורה עומר, שראה אור בשנת 1968 בהוצאת 'יוסף שרברק.' כשסיימנו, נשכבתי ביניהם. דניאל נרדם כמעט מיד. מיכאל עוד היה ערני. אז התחלתי לשיר לו שיר. את "אתה תהיה לרב חובל כשתהיה גדול." הוא הקשיב, וביקש שאשיר לו את "חורשת האקליפטוס."
כך עשיתי, וכשסיימתי שרתי את "מי האיש/החפץ חיים/אוהב ימים/לראות טוב." ואת השיר ליוויתי בסיבובי אצבע על בטנו החשופה.
"אבא, תעשה לי צורות על הבטן," ביקש מיכאל.
ואני המשכתי ושרתי, "אויפען וייג שטייט א בוים" של מאנגער, עם צורות על הבטן וקצת דגדוגים, ואז פתאום בקע ממני הלחן של "אבינו מלכנו," ואחרי כן, ממש כמו שהיו קטנטנים, התחלתי מהמהם ניגון חסידי שהמצאתי בו ברגע.
מיכאל הלך ונרגע, ואז קמתי בזהירות מביניהם, נשקתי למיכאל בבטנו, מה שהצחיק אותו מאוד, לדניאל על מצחו, ואז ביקש מיכאל עוד נשיקה על הלחי. וקיבל.
"היה לי ממש כיף להרדים אתכם הערב," אמרתי לשניהם, ואז ירדתי למטה, מהרהר בכך שפתאום, אולי בגלל שלי היה כול כך טוב ורגוע היום, נפתח בי מחדש איזה נים של חמלה ושל חסד, ושיכולתי לשפוע ממנו אהבה ורוך אל בניי.
שזה משהו שעלי לזכור. לצאת כמה שיותר מתפקיד ההורה המשגיח, הקפדן, לעתים גם החרד והכעסן, ולהיות ההורה הרך, זה ששר לילדים שלו ומהמהם להם ניגונים חסידיים בלילות.
ומי יודע, אולי בזכות זה אפילו ארשה לעצמי להוציא את הגיטרה החדשה שקניתי לי, עוד בשנה שעברה, מן הנרתיק שלה, לשבת בחצר ולפרוט עליה, ולנגן.
שיהיה לכם/ן לילה טוב וחג סוכות שמח, אמן.
