יומן מלחמה (273).
כול בוקר אני קם במחשבה מה אעשה היום כדי לשרוד את היום. אני כותב את המחשבות האלה בדפי הבוקר שלי. הבוקר הזה התחיל באימון משקלות במקלט הכושר שנמצא ממש מול ביתי. לשמחתי, במהלך האימון באה לשם גל עם בנה ובתה, וזו הייתה הזדמנות לשוחח שוב עם בנה בן החמש, הערני והסקרן.
אחרי כן חזרתי הביתה להליכון. אבל היה לי קשה הבוקר ללכת עליו. כלי הדם ברגליים שלי זועקים הצילו. אז אחרי כמה דקות ויתרתי והכנתי לי ארוחת בוקר. ואז התיישבתי לעבוד. נברתי עוד בארכיון המחשב שלי, אחר עוד זנבות סיפורים וכתובים שכדאי להציל, לשמור, לפתח. יהיו מזה ספרים בעתיד. באחת עשרה וחצי הרגשתי שאני נרדם על המקלדת, אז התנערתי, שטפתי פנים ונסעתי למשתלת יעד לרכוש שתילי ירקות, כדי לשתול אותם עוד היום, לפני ההתהפכות במזג האוויר ושובו של הגשם. בדרך חזרה גם עברתי בסניף 'רמי לוי' בכרמיאל לקניות, ובחומוס הנסיכים בדיר אל אסד, לקנות חומוס ופיתות טריות לבנים, לארוחת צהרים.
אחרי אזעקות הבוקר ומנוחת הצהרים פתחתי את חלקו השני של היום בקריאה. אני קורא כעת בספרו של האנס ו' לוואלד, "פסיכואנליזה של התהוות", ספר חדש בהוצאת 'עם עובד', קשה לקריאה אך מפעים ומרתק. אני קורא בו עם עט, מסמן משפטים חשובים ומעיר הערות בשוליים. זה מחזיק אותי בתוך עולם המחשבה שלי על ספרי הבא ובכלל.
אחרי כן הלכתי לשתול את השתילים בערוגות גן הירק שהכינו לי שיר ואסייסה וארז ואיילון בחצר. כיוון שאחרי כמה שנות עבודה לבדי נואשתי, ביקשתי עזרה בתשלום, ועשו לי ערוגות חדשות. כעת הזמן לשתול בהן. כשסיימתי את זה, התחשק לי מזון חם לארוחת הערב, משהו חם ומזין ומנחם, אז חשבתי מיד על אורז ועדשים שחורות, כך הגעתי למתכון המג'דרה שהכנתי, ועל קארי ירקות, שאני עושה בעיניים עצומות.
הבנים ואני נהנינו מאד מן האוכל, ונשאר לי עוד כול כך הרבה מג'דרה, שחילקתי לשכנים.
בתוך כך גם העברתי את גיליון הנישול והסיפוח לעורך הלשון והניקוד, טיפלתי בזימון הבדיקות שעוד נותר לי לעשותן בשל הנימול בגפיים, קיימתי שיחות טלפון עם אבא שלי ועם אחי, וזהו זה.
קשה לשרוד את המציאות הזאת, והיא עתידה להימשך עוד זמן רב. החלטתי שהשנה אינני חוגג את ליל הסדר, ואת פסח. אינני מעוניין בזה. אני לא רוצה לקרוא את ההגדה של פסח, כאשר טרוריסטים יהודים שורפים ורוצחים בני אדם בשטחים הכבושים, ולא רוצה לנסוע לארוחה משפחתית בכבישי הארץ, ולהיות מטווח בטילים. אני לא רוצה כלום. רק שהחג הזה יעבור עם הבנים שלי אתי בבית, ליד הממ"ד, בלי ארוחה מכבידה ובלי טקסט עבש. תודה. היה לי די והותר מזה.
במצב הזה, שבו אנו תקועים במלחמה מתמשכת, שהייתה הכרחית אבל הולכת ומסתבכת, מסלימה ומקצינה, ואין לדעת איך תסתיים, עלינו לשמור כל אחד ואחת על הכוחות, לשרוד את היום, להשתדל להיות בו הכי טובים שאפשר לעצמנו ולזולתנו, בין אזעקה לאזעקה. אצלי זה בא לידי ביטוי בכתיבה/עריכה, בגינון ובבישול.
מִצאו מה שעושה לכם קצת טוב, ועשו אותו. זה הכרחי.
המשטר מתעתע בנו. סוחט את כוחותינו. אבל הוא לא ישרוד. ואינני מדבר על המשטר באיראן אלא על המשטר בישראל. העייפות מן המלחמה תיתרגם למיאוס ולזעם, וכול מעשי הביזה והחקיקה המתועבים המתרחשים בחסות המלחמה, והניסיונות להכין את גניבת הבחירות, יתבררו כמעשים שיגדישו את הסאה ויפילו את המשטר הזה.
נתניהו עתיד להפסיד את שלטונו, קואליציית החורבן והדמים הזאת תתפוגג. המדינה הזאת תיאבק על עתידה ותחזור לשפיות. אני בטוח בזה.
ועד אז – שנעבור את כול זה עם כמה שפחות נפגעים בגוף ובנפש. אמן.
