כבר מזה שבועיים ויותר, שאני נמנע מכתיבת פוסטים בבלוג שלי וברשתות החברתיות. אין הדבר נובע מכך שאין לי מה לומר על המתרחש כאן. בארץ, ולהבדיל גם בבית הפרטי שלנו, מתרחשים דברים גדולים מאד. אבל בכול הנוגע למתרחש בארץ, הבנתי כי אני מוצף מזה לחלוטין, ועלי לשמור את נפשי מפני מערבולת הספינים הנתעבים, ששולחים כעת ראש הממשלה ושליחיו לכול עבר, במטרה לחלצו מאימת הדין. ואילו באשר למה שמתרחש בבית, זה כל כך מרגש אותי שאני חווה ומתבונן בזה, ושומר את זה לעצמי.
היו ששאלו אותי לפני שבוע מדוע אינני מגיב לנאומו של אמיר אוחנה, שר המשפטים. כתבתי להם, שישנם מי שעושים ויעשו זאת טוב ממני, ואני מוכרח לשמור את כוחותיי ולשמר את המיקוד שלי בכתיבתי. אני מצוי כעת בשכתוב אחרון של הספר הבא שלי, וכול התפתות להגיב למתרחש תוציא אותי מריכוז ותסיט אותי ממסלולי.
ובכל זאת, גם שתיקה ממושכת קשה עלי.
אמיר אוחנה הוא ידידי. הוא ואלון היו שכניי בנווה צדק, בזמן שהולדתי את בניי. הם באו לביתנו, התבוננו בי עם הילדים, הזמינו אותי אל ביתם לארוחת ערב מצוינת, וגם חגגו לילדיי יום הולדת במתנת סט תופים. כאשר ערכתי ערב לכבוד טרילוגיית ספרי השירה שלי, ב"בית ביאליק," בא אמיר לדבר. בדבריו סיפר כי ספר-שיריי ליווה אותו כנער, ועזר לו לצאת מן הארון. לא ידעתי על כך דבר, וזה ריגשני מאוד.
היינו לחברים, אך הם עברו לצדה האחר של העיר. שמרנו מאז על קשר רופף. לבושתי, בשל מעברנו הנה, את ילדיהם עוד לא פגשתי.
כאשר ניסיתי להקים את המפלגה הגאה נועצתי גם בהם. וכאשר אמיר ישב במליאה בשעה שראש הממשלה הפר את הבטחתו לקהילה הגאה בהצבעה נגד חוק הפונדקאות, התקשרתי לאמיר, כדי לשוחח עמו ולעודד את רוחו.
כאשר האזנתי לנאומו הקודם, וגם לנאומו היום, מעל במת הכנסת, שמעתי אדם רודף צדק, אך גם קיצוני בדעותיו. אדם שמרוב רצונו בתיקון עולם על פי מידותיו ועמדותיו, פעל בשוגג במעשה שחומרה רבה בצדו.
אני לעולם לא אשפוט את אמיר. ישנם רבים שישמחו לעשות זאת תחתיי. בתקשורת וגם בקהילה הגאה. אומר רק שהצטערתי מאד לשמוע אותו, בשני נאומיו האחרונים. שאנו חלוקים לחלוטין בדעותינו הפוליטיות, שלדעתי הוא מחובר לאדם ולמשפחה מסוכנת. בנימין נתניהו כבר מזמן היה צריך להיות אחרי משפט צבאי, בתא איקס, מפני שהוא בוגד בתפקידו, במולדתו ובעמו, בעצם התנהלותו נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק, בתחכום דמגוגי של היפכא מסתברא, בלשון נופל על לשון, באופן שאינו מצליח להסתיר את ההסתה, ההשחתה והחורבן שהוא מטיל בנו, בנואשות ניסיונו להילחץ מאימת הדין.
*
בבית קורים דברים יפים. אתמול עברו הילדים את מבחן האבחון הארצי למחוננים. בבוקר שאלתי אותם מה הסבירו להם על המבחן הזה. הם סיפרו לי. ואז אמרתי להם, שכול אדם נולד עם יכולות מסוימות, ושמחוננים הם ילדים שנולדו עם יכולות גבוהות בתחום כלשהו. אם מוצאים אותם כאלה, מתגברים את לימודיהם בתחומי עניינם.
בשלב זה דניאל הסתלק ממני, וסירב להמשיך להקשיב לי. דבריי והדיבור על מבחנים ועל עמידה בתוצאות כנראה עוררו בו חרדה, בעוד שאני התכוונתי לחולל בהם מוטיבציה.
"דניאל, בוא תקשיב," ביקשתי ממנו, "זה מאוד חשוב."
"לא רוצה."
"אתה עסוק בהתנגדות לי, במקום בהקשבה למה שיש לי להסביר לך," עניתי לו, "וחבל. המבחנים האלה יכולים לפתוח לך שערים לכול החיים. למה שתלמד בהמשך, ולמה שתעשה בצבא. תוכל ללמוד טכנולוגיה גבוהה, ומדע, ומחשבים."
כול אלה רק שופפו את קומתו עוד יותר. הוא נשכב על כורסת הטלביזיה וראשו כלפי מטה. שזו תנוחה שהוא עושה מאז שהוא פעוט, רק כאשר הוא באמת במצוקה. מזרים לעצמו דם לראש, מתנתק.
יצאתי מהבית לתל אביב בתחושה לא טובה. גם אבא אמר לי, שאסור היה לי לדבר אתו על זה, מפני שזה עורר בו חרדה.
בצהריים התקשרתי אליהם מתל אביב, לשאול איך היה.
"היה כיף," צהל מיכאל, "אמנם בשלב מסוים רציתי לצאת מהמבחן החוצה, אבל לא יצאתי, כי רציתי שתהיה גאה בי, אז נשארתי עד סוף המבחן."
כמעט בכיתי כששמעתי מה שאמר.
"מיכאל, חמוד שלי, אתה לא אמור לעשות את זה בשבילי, אלא בשבילך, אבל אני שמח שנשארת עד סוף המבחן."
ואז ביקשתי ממנו שיעביר לי את דניאל.
"דניאל, מה שלומך? איך היה היום?" שאלתיו.
"היה כיף," אמר. "אבא, כתבתי לך פתק והשארתי אותו על שולחן האוכל, וגם הבאתי שתי מחברות לימוד עברית. תקרא אותם כשתגיע הביתה."
כשהגעתי הביתה, באחת עשרה וחצי בלילה, חיכה לי פתק מקושט להפליא בכתב-ידו של דניאל.
"אבא, עשיתי את המבחן למחוננים."
בשתי המחברות שהביא לי לראותן היו תרגיל בסידור לוגי של סדר המלים במשפט, בכתב-ידו – וקומיקס שהוא המציא את בועיות המלל של הדמויות בו וגם כתב אותו בתוכן.
ניגשתי למחשב, וכתבתי לכול אחד מהם פתק מודפס ומנוקד, שאומר, שבשבילי אתה מחונן גם בלי מבחן. לדניאל צירפתי אריזת בר קוקוס שביקש מזמן, ורק אמש מצאתי כמוה בכפר. למיכאל קופסת זכוכית עם ארבעה רוגלעך טריים מן המאפייה בכפר.
ידעתי שהתקדמנו רגשית הרבה מאוד ביממה האחרונה.
*
השבוע החלה באמת שנת ההוראה שלי, של כולנו. סוף סוף נגמרו החגים ואפשר לחזור לשגרה מבורכת.
לכבוד זה פתחתי סדנת כתיבה חדשה בבית הסופר. אתמול התקיימה פגישתה הראשונה. משתתפות בה תשע נשים, שרק אחת מהן הכרתי מקודם לכן. נתתי להן תרגיל פתיחה בכתיבה. הן כתבו, ואז קראו מה שכתבו.
הקשבתי להן בתדהמה. הן היו פשוט מצוינות. כולן. כול התשע. אחת אחת.
אמרתי להן, התברכתי בכן. אני שמח שבאתן ללמוד אצלי. וזו הייתה, ועודנה, אמת לאמיתה.
ובכלל, יש לי הרבה שמחה השבוע. במוצאי שבת הוזמנתי למפגש סופר בבית פרטי ברמת השרון, שהיה מאוד מוצלח, שלוש מתלמידותיי בסדנת הבוגרים העבירו לי כתבי יד שלמים שלהן לקריאה, ואני שוקד על סיום התיקונים בספר הבא שלי.
הכול באמת היה יכול להיות מושלם אם הייתה מתפרסמת כבר הכרעה ברורה בענייני ראש הממשלה, הייתה קמה כאן ממשלה, ואנחנו היינו זוכים לקצת שקט מהקומפרסור הזה, שלא מפסיק את פעולתו בהסתה.
בנימין נתניהו וחבר שריו הם לא מנהיגים. הם רחוקים מזה. הם קבוצת מהרסים ומחריבים, המחזיקים בידיהם פטישי אוויר, ושוברים ומנתצים לרסיסים את יסודות המשטר במדינה.
אני מאוד מקווה שזה יסתיים בהקדם.
לילה טוב,
אילן.
