מדף הספרים המתרחב של תלמידיי ותלמידותיי.

בכל פעם שאני פותח סדנה חדשה לכתיבה, הדבר הראשון שאני עושה הוא להבהיר לחבריה וחברותיה, שאינני גורו, ואינני רוצה להיתפס ככזה. ההבדל העיקרי בינינו הוא הקילומטראז' על כביש הכתיבה. אני כותב מגיל 14, אני בן 54, זה אומר שאני כותב כבר ארבעים שנה. אבל זה כל מה שזה אומר.

ככל שהסדנה מתקדמת, אני מספר להם את האמת. אינני מלמדם דבר. את כל התבניות והחוקים שאני מלמד אותם הם כבר יודעים. הם יודעים אותם ברובד סמוי מן העין, מעצם היותם בני אדם, החיים ופועלים בעולם, ומכל הסיפורים ששמעו בעל-פה וקראו במהלך חייהם. אני רק מציף אל התודעה את הדברים הללו, כדי שיהיו להם זמינים ככלים לכתיבה. למעשה, כל מה שאני עושה בסדנאות לכתיבה שלי הוא לעורר אצל חבריה את חדוות הכתיבה, לעודד אותם בכל שלב בתהליך, להפוך את הקבוצה למשפחה תומכת – ולתת להם יד בכל אחד משלבי הכתיבה, העריכה וההוצאה לאור. ואחרי כן, גם עם הספר הבא.

כיוון שכך אני תופס את דרכי כמורה, עבודתי, אף על פי שהיא מתוכננת ומובנית לפני מערכי שיעור, היא אינטואיטיבית. כאשר אני עובד עם קבוצה ועם אדם, אינני יודע ואינני יכול לדעת מה מכל מה שאומר במהלך מפגש, איזה תרגיל שאתן או טכניקת כתיבה שאחשוף, יהיו הגירוי שיפעיל את חברי הקבוצה או יחידים בה ליציאה למסע של כתיבה. ממש כשם שאינני יכול לצפות את מהלך סיפוריי שלי, אינני יכול לצפות את מהלך סיפוריהם של תלמידיי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להיות קשוב לסיפוריהם, ולעשות ככל יכולתי כדי לסייע להם לספרם.

כאשר פגשתי את נוגה גולדרינג, בסדנת הכתיבה שהייתה לי במסגרת "אסכולות," בבית הכט בחיפה, לא ידעתי, וגם היא לא, שכבר למן המפגש הראשון יתחיל להיטוות בה ספר מופלא. אבל כך זה קרה. בשיעור הראשון, בשוליו, למען האמת, כאחד התרגילים האחרונים בו, ביקשתי מהם לכתוב מה היו בגלגול הקודם, ומה שיצא לנוגה מתחת עטה היה מהמם.

באותו רגע, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, ביקשתי ממנה מעתה ואילך להסב את כל תרגילי הסדנה, בשני הסמסטרים, על אותה דמות. מקץ כמה חודשים כבר התרקם אצלה כתב-יד שלם לרומאן, שהפתיע לא רק אותנו, חבריה לסדנה, אלא גם אותה עצמה.

כתב-היד הזה ראה השבוע אור, בספר "כלואה," והוא מופץ עתה לחנויות הספרים. הוא נערך בידי אמנון ז'קונט, ראה אור בהוצאת "פרדס," ואני ממליץ עליו בחום ובאהבה.

באותה הזדמנות אני מצרף כאן עוד תמונות, של עוד מקצת מן הספרים שכתבו תלמידיי ותלמידותיי בסדנאות שערכתי עימם, וראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. אם שכחתי מישהו/י זה נובע משעת הלילה המאוחרת, אז הזכירו לי ואוסיף.

ואגב, את גודל התמונות התוכנה שמעצבת אוטומטית את הבלוג שלי קבעה. לא אני:)

תודה לכולכם/ן על שאתם מאירים את חיי.

אילן.