הערב, אחרי שסיימתי לרחוץ את מיכאל ואת דניאל, לחתלם ולהלבישם בבגדים נקיים, בתום יום שלם במעון, ולסדר קצת מסביב את הבית, מצאתי את עצמי, שלא במתכוון, עומד בחדר האמבטייה, עם המגבות הרטובות שלהם ביד, מעל האמבטייה המלאה, הניצבת על רגליה, ואומר לאימא שלי בקול רם, ככה, בחללו הקטן של חדר האמבטייה, "אימא, את עדה שאני עושה כל מה שאני יכול כדי שיהיה להם טוב. אני יודע שאת רואה את זה. רק חבל לי, שאת לא רואה את זה גם בעולם הזה, רק מן העולם הבא."
אחרי כן תליתי את המגבות על המתלה, לייבוש, הנפתי את אמבטיית הפלסטיק מעל רגליה ושפכתי את מימיה לאמבטייה הגדולה, ניגבתי את הרצפה ונכנסתי להתקלח.
תוך כדי מקלחת כבר שמעתי את מיכאל בוכה.
טסתי החוצה. הילד התהפך על בטנו, פניו מעל הרעשן שעל שמיכת הפעילות שלהם, ובתוך שלולית של פליטה.
הרמתי אותו בידיי, קינחתי את פניו בחיתול והצמדתי אותו אל חיקי, מבקש להרגיעו.
אבל מיכאל המשיך לבכות נורא.
חשבתי שהוא רעב, ונזכרתי שגם זמנו של דניאל, ששכב על גוו על השמיכה וחייך, מתבונן באצבעותיו, כבר הגיע לאכול. אז קמתי מן השמיכה בחופזה, הכנתי לשניהם אוכל ושבתי לשבת עליה, שם כל אחד מהם על ברכי האחת.
דניאל החל אוכל בתיאבון. אבל מיכאל רק המשיך לבכות, בבכי קורע לב ממש.
הרמתי אותו בידי הימנית, בעודי מאכיל את דניאל בשמאלית. אבל זה לא עזר לי. הוא המשיך לבכות.
אז הוצאתי לרגע את הבקבוק מפיו של דניאל, הסטתי אותו מברכי אל השמיכה, שיחכה רגע, ונטלתי את מיכאל בידיי, להשכיבו על בטנו, על ברכיי.
דניאל בשלב הזה כבר בכה במחאה על הניתוק מן הבקבוק, ומיכאל המשיך לצרוח.
הרמתי את דניאל על ידי השמאלית, הושבתי אותו על המרפק. את הבקבוק הכנסתי לפיו והשענתי אותו על כתפי השמאלית, כדי שיישאר בתוך פיו.
החזקתי אותו במצב כמעט מאוזן על ידי השמאלית, בעוד שמתחתיו, על ברכיי, שוכב מיכאל, ואני תופח קלות על גוו, עד שיירגע קצת.
דניאל אכל בתיאבון, ומיכאל המשיך לבכות.
הורדתי את דניאל לרגע לכרית ההאכלה, סידרתי את שניהם בין ברכיי, וניסיתי שוב לתת בקבוק למיכאל.
הפעם אכל את כולו עד תום.
המסכן הקטן פשוט היה רעב.
תהיתי מדוע לא נרגע מקודם, כשהכנסתי את הבקבוק לפיו. אולי לא זיהה את התחושה בבטנו עם רעב, אלא עם גזים, או עם כאב הריפלקס שלו.
אינני יודע.
אולי הוא מעבד את עומס הגירויים שיש להם במעון, ולכן הוא בוכה בימים האחרונים הרבה. אתמול קראתי באיזו כתבה, שילדים ישנים הרבה בגיל הזה, כדי לעבד בשינה עומס גירויים מן החוץ. ואכן, אתמול, כשבאתי לאספם מן המעון, אמרו לי הגננות, ששניהם ישנו המון שעות.
לא פלא.
בכיתה יש עשרים ילדים וארבע גננות. בשלב הזה גם הורים נמצאים בה. ההמולה רבה. אצלנו, בבית, שורר שקט גמור. אפילו מוסיקה בקושי נשמעת, ואם כן אז רק בשעות מסוימות. טלביזיה הס מלהזכיר. אני פותח אותה רק בשעות שבהן אני ממש, אבל ממש גמור, כמו הערב, וגם אז רק לחצי – שלושת רבעי שעה, להירגע.
הערב זה קרה.
כשסיימתי להאכיל אותם, ושניהם כבר שכבו מרוצים על שמיכת הפעילות, הרגשתי חולשה נוראה, והבנתי שאני רעב. בצהריים אכלתי רק רבע עוף בתנור עם ירקות שורש, ואשכול ענבים קטן.
התלבשתי במטרה לצאת איתם עם העגלה עד לפיצה ביתא, בפינת הרצל לילינבלום, הפיצה של גידי, השכן שלי.
אבל לא היה לי כוח אפילו לעבור את סף הדלת של הבית.
צלצלתי אליהם והזמנתי פיצה הביתה. אמנם, נשבעתי לעצמי שאחסוך בהוצאות. אבל הגעתי הערב לכזו תשישות, שלא הייתי מסוגל אפילו לפרוס לעצמי כמה פרוסות לחם ולמרוח אותן במשהו.
אחרי שאכלתי נרגעתי קצת, דניאל כבר נרדם, מיכאל רגע, ואז הרמתי כל אחד מהם בתורו, נשקתי לו ללילה טוב והנחתי אותם במיטותיהם.
אני לא יודע מה עושים עם העייפות הזאת.
קמתי בחמש וחצי, אבא הגיע לעזור לי בהאכלת הבוקר, ואני כתבתי דפי בוקר והלכתי לכושר. בשבע וחצי יצאנו איתם למעון, שם החניתי את הרכב וקיבלתי טרמפ מאבא שלי לרכבת, לחיפה.
העברתי סדנת כתיבה בחיפה, שהייתה קצרה מן הרגיל, כי חלק מן החברות חסרו, הן בחופש.
באחת וחצי כבר הייתי בבית, אכלתי ונשכבתי לנוח. חשבתי שאשן שעה וחצי, ואז אקום רענן ואסע להביא את הבנים שלי מן המעון, ומשם ניסע למרכז השירות של "סלקום" בדיזנגוף סנטר, כדי לקבל בחזרה מתיקון את האייפון.
אבל לא הצלחתי לישון אפילו שעה. הגוף שלי הקפיץ אותי מתוך שינה, שמא אפספס את שעת הסגירה של המעון.
התקלחתי ונסעתי לשם, פגשתי בילדים, ומשם נסעתי איתם לדיזנגוף. ומשם הביתה. ואת ההמשך כבר קראתם כאן.
קצת לפני שהתיישבתי לכתוב, אמר בתוכי איזה קול, שמשהו לא בסדר כאן. שהמעון אמור היה להיטיב עם איכות החיים שלי, להשיב לי קצת שקט. ושזה בינתיים לא קורה. ושהיה הרבה יותר טוב עם אילנה, כי יכולתי לישון בצהריים.
אבל אני יודע, שאלה רק הימים המלאים הראשונים במעון, שהילדים וגם אני עוד צריכים להתרגל לסדר היום החדש, ושבסוף הכול יהיה בסדר.
רק שאצליח לישון בצהריים, כי עם העייפות הזאת, אני לא מסוגל לעשות שום דבר. לא לקרוא, לא לכתוב, הערב אפילו לא קראתי להם את "פרפר נחמד," וזה עצוב לי, כאילו לא הקפדתי על טקס ההכנה לשינה שבניתי איתם כבר כמה ימים רצופים.
אני מניח, שגם את רגשות האשם האלה אתם מכירים, אבל אני נפגש בהם לראשונה. מזל שאני עייף, ואין לי כוח אפילו לכעוס על עצמי, ככה שנשארה לי רק אפשרות אחת. למחול לעצמי על העייפות שלי, על זה שלא קראתי להם סיפור הערב, להם, על כך שהתישו אותי כל כך, בארבע וחצי שעות, בסך הכול, ולהירגע, וללכת לישון מוקדם הערב. אבל לא יותר מדי מוקדם, אחרת אתעורר מחר בארבע בבוקר.
לילה טוב.
לילה טוב אילן מאד יפה, אין סיבה לדאגה ורגשות אשם תהיה בטוח שהם כבר גאים בך!