מחפש.ת עורכ.ת שירה? מוטב שתקרא.י את זה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (67)

     לא מזמן הגיעה אלי מישהי, עם כתב-יד של ספר שירה ראשון מפרי עטה. קראתי אותו בעיון. זיהיתי בשיריה כישרון רב, וגם עולם רגשי זמין, כזה שחקרה אותו בחייה ובכתיבתה. אבל משהו הפריע לי. חלק מן השירים היו כתובים בנוסח. ואת הנוסח הזה אני מכיר מקבוצה מסוימת, שמשורר.ת אחר משורר.ת היוצא.ת ממנה כותבים אותו הדבר. בית מרובע, חרוז משורג, משקל מדויק, אמירה מופשטת.

     כאשר כתבתי לה על כך סיפרה לי על חוויה מורכבת שעברה, עם עורכת שירה שעבדה עמה. אותה עורכת היא בעצמה משוררת, מוכשרת מאד, שפרצה את דרכה אל עולם השירה בתנופה. אבל היא שייכת לאותה קבוצה, ולמעשה היא אחת מעמודי התווך שלה.

     עבדנו על שיריה ועל מבנה ספרה מחדש. המטרה הייתה אחת. לשחזר מן הכתובים את קולה. אני מקווה שזה הצליח.

     בסוף השבוע הזה הייתי עד לתכתובת בין משוררת לבין עורכת שיריה, אף היא משוררת ותיקה, נועזת, פורצת דרך, חברה קרובה שלי מזה שנים רבות. התכתובת הזאת הביאה אותי להחלטה לכתוב כמה מלים על עריכת שירה, על טיב היחסים שהיא מכוננת בין העורכ.ת לבין הכותב.ת, ועל האתגרים שהיא מציבה.

     עריכת שירה היא מלאכה שאינה נלמדת, אלא נרכשת. אדם המבקש לערוך את שירתו.ה של אחר.ת מוכרח להיות מישהו המכיר מקרוב את מלאכת הכתיבה, מחד גיסא, ואת מאגר הצורות והדגמים וסגנונות הביטוי של שירת העולם ושל השירה העברית לדורותיה. מצד הידע עליו לשלב בין הכרת העליות והירידות, השיאים והתהומות, המעקשים וההתגברויות עליהם, המאפיינים את תהליך היצירה – לבין למידה מתמדת של שירה על כל אופניה.

     אך לא די בידע על היצירה ועל הסוגה כדי להיות עורכ.ת שירה. יש תנאי עמוק יותר. קשב עמוק, ויכולת הכלה של השונה ממך. ועוד משהו, היכולת לשים את עצמך בצד. להתייחס לעצמך באותו אופן שבו אתה מתייחס לשיר שאת.ה עורכ.ת. את.ה והשיר הנכם.ן אבק ברוח. מה שחשוב הוא דבר אחד. שלמות השיר, יופיו, היותו הוויה אסתטית ומוסיקלית, מתווה של מלים על פני האין. פרטיטורה אילמת לביצוע מחדש על ידי קוראיו וקוראותיו.

     בכול הנוגע לידע, הריהו ניתן לאימון וללמידה. את תהליך היצירה אתה לומד מתוך עצמך. את הכרת השירה על ידי קריאה מתמדת, הן של שירה והן של ספרים על אודות השירה. באשר לי אוכל לספר, שכאשר רק החלטתי שברצוני להיות סופר כשאהיה גדול, פניתי אל ספרנית בית הספר התיכון שלמדתי בו, תיכון "רוטברג" ברמת השרון. שמה היה שרה, וכששאלתי אותה האם יש לה ספר שיוכל ללמדני להיות משורר חייכה ואמרה כן. היא נתנה בידיי את החיבור של פרופ' דב לנדאו לדוקטורט. שמו היה "היסודות הריתמיים בשירה העברית לדורותיה." החיבור חקר את כול שיטות החרוז, המשקל והבית בשירה העברית לדורותיה, למן הפיוט הקדום ועד השירה המודרנית.

     ואני, בתום לב של נער בן ארבע עשרה, ישבתי בשעות אחר הצהריים והערב בבית, ותרגלתי במחברת את כול הצורות והתבניות הללו.

     אבל הלמידה שלי בכול הנוגע לתהליך היצירה, ואחרי כן לתהליך העבודה על יצירה – איך להתייחס למשהו ראשוני שכתבתי, כמה זמן להניח לו 'להצטנן' בטרם אשב לעבוד עליו, איך לשכתב שיר, איך לנקות אותו ואיך לבחור מה לפרסם ומה להשהות, הייתה למידה מורכבת וממושכת יותר. היא החלה במפגש עם רוני סומק, שלימד אותי שיש כזה דבר גרסה ראשונה, וטיוטה, ועוד טיוטה, ורק אחריה שיר מוגמר, המשיכה במשוררת ריבה רובין זכרה לברכה, שהסבירה לי כיצד לעתים, בכתיבה ראשונה, אנחנו כותבים שני שירים דבוקים יחד, או את סוף השיר בתחילתו, או את התחלתו אחרי הבית הראשון בו, והשורות הראשונות היו רק הסטרטר, נקודת ההנעה היצירתית שלנו, פיגום שיכול לרדת אחרי כן בעריכה. היא גם הראשונה שנתנה בידיי ספר שירים באנגלית לתרגמו, ספר של המשורר השחור אוסוולד ג'וזף מטשלי, מדרום אפריקה, וגם משיריה שלה, וגם הכירה לי מעגל שלם של משוררים ומשוררות, שעוד לפני גיוסי לצבא הייתה לי הזכות להכיר ולתרגם משיריהם – קרן אלקלעי גוט, ריצ'רד פלנץ, ריצ'רד שרווין, רוברט פרנד – מוותיקי המשוררים העולים מארה"ב ארצה.

     הלמידה הזאת המשיכה בסדנת כתיבה לנוער, שהקימה פרופ' אביבה דורון בחוגי הנוער באוניברסיטת תל אביב, בסוף שנות השבעים. הדריכו בה אשר רייך ויעקב בסר, והם לימדו אותנו הרבה על סגנונות כתיבה, על שירה לירית ועל שירת  טבע, על שירה אישית ושירה חברתית ועוד ועוד.

     את כישורי העריכה בכלל רכשתי אצל א.ב.יפה, המורה והמנטור והפטרון שלי, שהיה עורך הספרות ב"על המשמר", ולקח אותי תחת חסותו כסגנו, מיד עם שחרורי מן הצבא. הוא האדם שהכיר לי את הטוש השחור, מספריי העורך והסלוטייפ, והקנה לי את התעוזה ליטול לידיי מאמר פרי עטו של אחר, לחתוך אותו לפסקאות ולהדביק אותו מחדש, על דף לבן, כך שהגיונו יוטב ובהירותו תגבר.

     כך למדתי לערוך. וזה התחיל קודם כול בשיריי. הבנתי, שאין לי לקדש אף מילה ממה שכתבתי וממה שאכתוב, מצד אחד, אך גם אסור לי לזרוק או למחוק דבר ממה שכתבתי מצד אחר. שאין לי לקדש אף מילה, כדי שאוכל לעמול על שכתוב השיר והטבתו, ושאסור לי לזרוק אותו למחוק דבר, מפני שפעמים רבות הזהב האמיתי נמצא בטיוטות. ולעתים עוברות שנים עד שאנו מסוגלים בכלל להבחין בכך.

     למדתי ספרות עברית, אנגלית וכללית. עברתי אצל מורים רבים, ולמדתי הרבה מכולם.ן. בתחום השירה, מורי  ורבי פרופ' ישראל לוין הוא שלימדני את השירה העברית בימי הביניים, וטובה רוזן מוקד עמו. לילי רתוק היא שפתחה בפניי את השירה כחוויה אסתטית, ניסים קלדרון את השירה המודרנית של שנות השישים, ופרופסור ראובן צור הוא שלימד אותי פואטיקה קוגנטיבית ואת תפיסתה של פרופ' פפיטה האזרחי את החוויה האסתטית. למדתי הרבה מכולם.

     לא מעט למדתי גם מן המפגש עם חברי, המשורר צבי מרמלשטיין, שעלה ארצה מארה"ב, אחרי שלמד שירה אצל המשורר קנת קוק, הביא עמו תפיסה אסתטית מגובשת מאוד של מהי שירה, וגם יישם אותה בהצלחה גדולה בכתיבתו.

     אבל הכי הרבה למדתי מקריאה. משיריו של מרדכי גאורגיו לאנגר, שנהנו מן הדיוק והפורענות של משורר סיפי, שחי את חייו בין דתיות לבין חילוניות, בין הומוסקסואליות לבין הטרוסכסואליות; משיריהם המוסיקליים והמופשטים-מוחשים של אורי ברנשטיין וישראל אלירז, מן התמצות הלירי מלא הכאב והדיוק של שולמית אפפל, ועוד ועוד משוררים ומשוררות.

     ככול שלמדתי, כך שִׁכתבתי ביתר שאת את שיריי. לעתים היו שאמרו כי אני מתאכזר מדי לכתיבתי. שאני מאבד את האותנטיות שלה. אבל מיטב שיריי עברו שכתוב ניכר, הצטללו והיו למה שהם,  ולעתים קרובות התרחקו מאד מן המקור.

     כאשר התחלתי לערוך שירה של אחרים ואחרות, כול הניסיון והידע האלה היו זמינים לי, אך היה עלי ללמוד את השכבה האחרונה – הקשב, היכולת להכיל את שונותו של הזולת והשמת עצמי בצד. וזה החלק הכי קשה בעבודה. שכן, לכול אחד ואחת מאתנו, בייחוד אם אנו משוררים.ות ותיקים.ות בעצמנו, יש סגנון ייחודי, הנובע לא רק ממה שלמדנו, מן התהליכים שעברנו, אלא קודם כול מקצב חילוף החומרים בגופנו, מן המוסיקה המאוד מסוימת שאנו שומעים בתוך הגוף. וכאשר אנחנו באים לערוך את השירים של זולתנו, זה מה שעלינו הכי להיזהר בו. לא להשליט את הקצב הפנימי שלנו, ועמו מבנים וצורות לרוב, על שירי הזולת.

     לא תמיד זה קל. אני יכול לומר, למשל, שבשלב די מוקדם בכתיבתי השתלטה עלי הטרצה-רימה. הכתיבה בבית בן שלוש שורות. צורת הבית הזאת מתאימה מאד לקצב הנשימה שלי, למוסיקה הפנימית שאני שומע, ליכולת שלי לעצב את השיר כמחווה של דיבור. אני שומע אותה אפילו ברגע זה, באורכי המשפטים שאני כותב כאן כרגע. שלוש חזרות בכול היגד, באורך משפט די קבוע, עם פיסוק הקובע את המוסיקה של השורה.

     לכן, אני תמיד בודק את עצמי שוב ושוב. עד כמה אני כופה את המוסיקליות המסוימת הזאת שלי על מי שאני עורך את שיריו או שיריה. עד כמה אני קשוב למוסיקה שלו.ה. האם השינויים שאני מכניס בשירים שאני עורך מיטיבים עמם או פוגמים בהם, מבהירים ומדייקים אותם או מעקרים את לבם מתוכם. זה מבחן לא קל.

     בשל כל מה שכתבתי, היחסים בין כותב.ת לעורכ.ת הם מורכבים. לא די בהמלצה מפי הזולת כדי לבחור עורך או עורכת. כדאי להיפגש עימםן, לתת בפניהםן שיר אחד משלך ולראות מה יעשו בו. כדאי גם לשבת ולשוחח עמםן על מה שעשו, להבין את שיקוליהםן, ולראות אם כול זה מתאים לך. חשוב גם לדעת, האם העורכ.ת תפוסים עמוק מדי בעצמםן, בעולם הרגשי שלהםן, בסגנונםן או במידת החשיבות העצמית שלהםן. עד כמה הםן מסוגלים להניח לעצמםן בתהליך, ולומר לך וגם לעצמםן, ששום דבר לא חשוב פה, לא את.ה ולא הוא.יא. הדבר היחיד שחשוב כאן הוא השיר.

     עבודה עם עורך או עורכת היא תלוית אמון. לעתים האמון מוכיח את עצמו. לעתים הוא נשבר. עברתי בעצמי חוויות כאלה וכאלה. לא תמיד זה קל. עד היום אני חולם לתקן דברים שעורכים קודמים הטילו ביצירתי, להוציא מחדש לאור דברים שקלקלו בדרכם. אבל אני זוכר להודות להםן בלבי על מה שעשו למעני. נטילת כתביו של אחר ועריכתם אינה מעשה של מה בכך. היא קודם כול מעשה שכרוך בהתמסרות מוחלטת, בענווה, אפילו בכניעות.

     לא אנחנו פה החשובים. היצירה היא הנחשבת. היא וקוראיה. היא וקוראותיה.

     כול היתר זה אגו. דברים מתחום הנפש. אבל אנו הרי עיסוקנו ביצירה.

     מצ"ב שלוש טיוטות שיר שלי. את השיר הזה כתבתי אחרי צפייה במחול של עדו תדמור, "7 מלים אחרונות", לפני שנים רבות, במרכז סוזן דלל. הגרסה הראשונה היא הימנית. בינה לבין הגרסה השנייה, האמצעית, הבנתי שאני רוצה לייסד את בתי השיר על חילופין של 4 ו-3 מלים בבית, 7 מילים בכל בית, בשלושה בתים. כשסיימתי, הבנתי שמשהו בסדר התיאור של המחול בשיר הפוך, ולכן מספרתי את בתי השיר מחדש לפי מה שראוי להיות סדר הופעתם בו, ואז כתבתי את הגרסה השלישית, השמאלית. זו הגרסה שנדפסה בסופו של דבר בספר שיריי.

     העבודה על שיר נמשכת לעתים שעה, לעתים שנים. כך גם בנוגע לכול יצירה אחרת. ברגעים אלה, שבהם אני כותב לכםן, אני עורך את סיפוריי הקצרים. אינכםן יודעים זאת, אבל אני כותב סיפורים קצרים מזה עשרות שנים. רק עכשיו, עשרים שנה אחרי הכתיבה של רובם, אני יושב לערכם, ומתקן בהם הרבה.

     ככה זה כשיוצרים מתוך ענווה. תמיד כותבים, תמיד עובדים.

     שבוע טוב ומבורך.

נ.ב.

השבוע אסיים עריכת כתב-יד נוסף, ואתפנה לעריכה. זה הזמן לשלוח אלי כתבי יד להערכה. ilan@isheinfeld.com