על הכותרת הזאת חשבתי בעודי עומד ליד הכיור, רוחץ את כלי הארוחה, שהערב הסבו בה יחד ארבעה ילדים. מיכאל, דניאל ושתי חברות מן הגן.
זה התחיל בטלפון של אם, ששאלה אם הילדים ירצו להיפגש עם בתה מיד אחרי הגן. אמרתי שכמובן, ושנשמח, אבל שהילדים תמיד מעדיפים לארח אצלנו בבית מאשר ללכת לבתי חברים וחברות. ואמנם, זמן קצר אחרי שובם מן הגן באה החברה המתוקה שלהם, ויחד שיחקו וצהלו לבלי די.
אני בינתיים ניקיתי את הבית. אחרי סוף השבוע שעבר ושלושת ימי העבודה הדחוסים שלי, הוא בהחלט היה זקוק לניקיון יסודי.
כשסיימתי הזמנתי את הילדים לצפות בטלביזיה. אין לנו כבלים או לווין, רק שידורי עידן, כך שברירת המחדל שלהם היא הטלביזיה החינוכית, דיסקים לבחירתם משלל הדיסקים שגיסתי אוסי העניקה להם, או צפייה בסדרות ילדים מיו-טיוב, דרך הסטרימר. הם בחרו ב'דרדסים,' וישבו יחד לצפות בשני פרקים, בעודי מכין להם ארוחת ערב.
המנה הראשונה, לבקשת דניאל, הייתה צ'יפס. זה משהו שלא הכנתי מזמן. אחרי הצ'יפס בא עוף בתנור, ואז פיצות אישיות טריות. אני מכין בצק מהיר למגש פיצה, על פי המתכון של ניקי ב, שלעולם אינה מאכזבת אותי – ואז גוזר ממנו עיגולים באמצעות קערית חרס שקוטרה קטן. הילדים מאושרים בפיצות האלה. הם מעדיפים הרבה יותר לקבל פיצה אישית עגולה על פני משולשים.
בינתיים קפצה אלינו גם בת השכנים, שהגיעה בדיוק לזמן ארוחת הערב והצטרפה אליה בחדווה. כך, אפוא, מצאתי את עצמי מגיש אוכל לארבעה ילדים, ואז גם מבשל להם שוקו חם. בסופו של דבר, הילדות נשארו אצלנו כמעט עד שבע בערב, וגם לא רצו ללכת הביתה. שזו מחמאה גדולה בשבילנו.
כך היה כול השבוע. ביום ראשון היה כאן יותם, ביום שני עמרי, ביום שלישי מליה, היום מיכל ולינור. לקראת מחר מיכאל כבר הודיע לי, שהוא רוצה להזמין אלינו את נעמה, וכמו שאני מכיר את דניאל, הוא ודאי ירצה להוסיף עליה את לינוי ונופר, בנות השכנים. כך שגם מחר יהיה כאן אירוח full board, באהבה רבה.
התמונה החברתית המרנינה הזאת חוזרת גם בבתים אחרים בישוב. הילדים מבלים יחד יום שלם גדוש פעילות בגן, ומיד אחריו הם מארחים ומתארחים איש בבית רעהו ורעותו. זה מקל מאוד על ההורים. רבים ההורים כאן שהם זוגות צעירים, יחסית, המטופלים בתינוק/ת. בעבורם, שעה-שעתיים של אירוח כזה מאפשרת להם זמן איכות עם תינוקם, או עם ילד אחר בבית.
ולי זה לא מפריע. להפך. זה משמח אותי מאד.
זה כול כך שונה ממה שהיה מנת חלקנו בתל אביב, שזה מדהים. בלילה, כשנשכבנו במיטה, בלי סיפור, כי לאף אחד מאיתנו כבר לא היה כוח לזה, חיבקתי את הילדים. "אני מאוד אוהב אותכם," אמרתי להם, "ומאוד שמח שכול יום באים לבית שלנו חברים וחברות. תראו איזה יופי. כל יום השבוע היו אצלנו חברים. זה כול כך שונה ממה שהיה לנו בתל אביב, נכון?"
שניהם מלמלו מלמולי הסכמה.
"אני שמח שעברנו לכאן," אמרתי להם. "כאן טוב לכולנו הרבה יותר."
ואז נישקתי אותם שוב, כל אחד על לחיו, עצמתי עיניי, שקעתי בנשימות עמוקות, והם נרדמו מיד.
בתוך כך, הבנתי הערב, שאם בזכות גדילתם והגעתם כבר כמעט לגיל חמש, והרבה גם בזכות המעבר לתובל, הגענו לשלב חדש בחיי המשפחה שלנו ולשלב חדש בהורותי – השלב שבו עלי לשחרר אותם מעט מידיי. ששוב אינני צריך להיות טרוד מדי יום בשאלה מה אעשה איתם אחר הצהריים. הם כבר מנהלים את חייהם החברתיים לבד. אני רק צריך להיות שם – או לדאוג שסבא או סתיו, הבייביסיטר שלנו, יהיו עימם – כדי להשגיח שהם משחקים יפה, לא מסתכנים, ומקבלים ארוחת ערב ואמבטייה וסיפור לפני השינה בזמן. אני צריך לזוז הצידה, לתת להם לגלות את עצמאותם, את המרחב שלהם, ולאפשר להם לרקום את יחסיהם החברתיים. או בקיצור – לאפשר.
אני ממש לא אוהב את השימוש בצורת הפועל הזאת, 'לאפשר.' בעיניי היא בת-כלאיים, נגזרת של הפועל 'אפשר' (בחיריק), שאף הוא די נתעב בצליליו. מוטב היה לי להשתמש באפשרויות אחרות, כמו 'להתיר,' או 'להרשות.' אבל ב'לאפשר' יש פתיחת אפשרויות, תזוזה הצידה כדי ליתן לאפשרויות שונות להתקיים בו-זמנית בלא הפרעה, בלא חציצה, בלי סייגים.
אז עכשיו אני בשלב ה'איפשור'. סוג של אבא, אימא, טבחית, מלצרית ומשרתת לעת מצוא:) ואני מקבל את זה באהבה.
אגב כתיבה מצאתי מאמר יפה מאד על ה'לאפשר' באתר של שי אור, הורות כמעשה ניסים. זה אתר שלא הכרתיו, אך כנראה אשקע בקריאה בו. הריהו לפניכם.
הכותרת שבחרתי לפוסט הזה גדולה ורחבה יותר במשמעותה מתוכנו. יש בה רמיזה למסע בין כוכבים, לסדרת הגיבורים הזאת, וגם לעוד תופעה מעניינת. אני שוב משתגע מכמיהה לתינוקות. אני שוב מבייץ. הפעם זה כנראה קשור לאיפשור. ככל שאני מרגיש שילדיי מגלים את עצמאותם ושומטים עצמם מחיבוק הדובה שלי, מתעורר אצלי הצורך האימהי בעוד תינוק או שניים, שיעבירו אותי עוד חמש שנים של כילות הנפש, אבל גם של תלות פיסית ורגשית הדדית.
זה כנראה יצטרך להיפרק בדרך אחרת. בסקס. בלי הולדה. עכשיו הזמן שלי להשקיע בטיפוח יכולות הלמידה של בניי, ובעצמי וביצירתי. אבל, כמו שאמרתי הבוקר לידידי ואהובי הסטרייט, המשורר יחזקאל נפשי, בשיחת טלפון, 'מאז שעברנו הנה חזרו לי אנרגיות של בן שלושים.' זה חלק מן העניין. עונת ביוץ מאוחרת, שלא נדע.
העיקר, תירגעו. אני לא הולך לעשות את זה. אין לי כסף לזה, גם לא כוחות גוף ונפש. אבל לדמיין זה נעים, ולכתוב על זה עוד מותר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
כיף לקרוא אותך . ואתה כל כך מדוייק בהכרתך העצמית
גם אליי השיטה הזאת מדברת הרבה. והאפשור הזה יפה בעיניי… תיהנה!
אתה כל כך מצחיק אותי, ידידי הטוב, בחיבור החזק שלך לאישה הפנימית. זוהי ממש תגובה נשית טיפוסית לרגע הזה שבו מבינים שהגיע הזמן לשחרר קצת… אני מאד ממליצה על שי אור ועל "הורות כמעשה ניסים". הוא איש חכם ומקסים. הלואי וכולם היו מגדלים את הילדים שלהם כך. ובקשר לאנרגיה המתחדשת ולזמן המתפנה – תהנה מזה! כבר מזמן הגיע הזמן!