ממואר השירה של הילדה מבית היתומים

דיתי רונן, דברי הימים. עורכת: ליאת קפלן. אפיק ספרות ישראלית, 2024.

     צריך אומץ רב כדי לכתוב ספר-שירה כזה שכתבה דיתי רונן. אינני מדבר על החשיפה הכרוכה בו, אלא על ההתעקשות לחקור לאחור את סיפור חייה וילדותה, לקרוא לו בשם, לתת בו סימנים, לעצבו בלשון שירה משוכללת ולתתו כאובייקט אסתטי בפני הקוראים/ות.

     קראתי את הספר הזה בכאב, בנשימה עצורה. לא יכולתי להורידו מידיי עד תומו. הוא נחלק לשלושה חלקים, במבנה טריפטיכון כהגדרת המשוררת, או במבנה התלת-מערכתי, התבנית המוכרת של סיפורי עלילה. חלקו הראשון, "שש כנפיים לאחת", מתייחס לסיפור נטישתה בידי אמה בילדותה כמיתוס קוסמולוגי. חלקו השני, "מפת דרכים", הוא החלק הארי בספר, המערכה השנייה בו. והוא נוגע באירועי החיים עצמם, מוריד את השיח מגבהוּת רקיעים ומלאכים אל הקרקע של מציאות רגשית קשה, מטלטלת. החלק השלישי, "לחם", הוא חלק הפיוס, הנוחם והסגירה הרגשית של המהלך הנפשי והשירתי שעשתה כאן.

     אם תרצו, ניתן לראות את המהלך השירתי פה כמו בקולנוע. פתיחה בזום אאוט, מן הגובה. אבל היא כבר מביאה בתוכה את הנפילה, את ההתרסקות. המשך בזום אין, התמקדות בחוויות הילדות הנוראה שחוותה. ואז, במרחק ממועט בלבד, התבוננות מפויסת על הכל.

סיפור הילדה

     בשיר הפותח את הספר מתוארת אם הדוברת, בשיר "אמי הגדולה", כישות כפולת פנים, עם מסרים רגשיים סותרים: "יוֹשֶׁבֶת עַל כֵּס מַלְכוּת/לְבוּשָׁה לָבָן, עֲטוּפָה עָנָן./ עֵינֶיהָ טוֹבוֹת,// הִיא מְעַגֶּלֶת אֶת/כַּפּוֹת יָדֶיהָ הָרַכּוֹת/וְאוֹסֶפֶת לְחֵיקָהּ יְלָדִים אֲבוּדִים.// אַחַר כָּךְ כּוֹאֲבוֹת לָהּ הַיָּדַיִם/הִיא פּוֹתַחַת אוֹתָן/וַאֲנַחְנוּ נִשְׁמָטִים." הפער בין החסד באיסוף ילדים אבודים לבין ההזנחה הכרוכה בשמיטתם מכה בלב הקורא. בהמשך מזדהה הדוברת כ"פליטת אם", ומעידה על עצמה: "הָיִיתִי בַּת אֵלִים. יְתוֹמָה./הֻנְחַתִּי, תִּינֹקֶת, אַחַת, בּוֹדְדָה/עַל סֶלַע בַּמִּדְבָּר שִׁמָּמוֹן./מִישֶׁהוּ צָרִיךְ הָיָה לְאַמֵּץ אוֹתִי./לָתֵת לִי שֵׁם, מָקוֹם." אילו שורות בהירות, זועקות, קורעות לב.

     תיאור עצמה כמלאכית שנשמטה משמים שב ברבים משירי החלק הזה. היא כותבת "וְנַעֲשֵׂיתִי נְפִילָה/שְׁמוּטָה מִידֵי אִמִּי/הָיִיתִי עֲדַיִן שָׁמַיִם." כמו לומר, שבישותה קפולים הן מקורה והן הגדלוּת של 'נפילה' כשם תואר – והן ההיפסדות בהישמטותה מידי אימה.

     הנפילה הזאת, ממה שמדומה כשמים או כגן עדן, הבית לפני התפרקותו, בעקבות התאהבות אימה באחר ונטישת בעלה וילדיה, היא חווית היסוד בספר הזה. "וּבָרֶוַח בֵּין הַסְּפִירוֹת/עֲטוּפָה בְּתוֹךְ בּוּעָה/עָשִׂיתִי אֶת יַלְדוּתִי הָרִאשׁוֹנָה.// רִחַפְתִּי רְפוּיָה/מְשֻׁחְרֶרֶת מִכֹּחַ הַכְּבִידָה/פְּטוּרָה מֵהוֹרִים/ מִבַּיִת, מִנְּדוּדִים". חוויה זו נתנה בה את אותותיה. מצד אחד "וְנָשָׂאתִי בְּקִרְבִּי אֶת תּוֹלְדוֹת עַמִּי/וְאֶת תּוֹלְדוֹת מִשְׁפַּחְתִּי/וְאֶת תּוֹלְדוֹתַי שֶׁלִּי// וְאֶת תּוֹלְדוֹת אִמּוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת/וְאֶת תּוֹלְדוֹת הָאֱלֹהִים הַגְּדוֹלָה/וְאֶת תּוֹלְדוֹת הַשְּׁכִינָה", במין הכלה של כול העולמות, העליונים והתחתונים, בתוך מהותה הנשגבת כיהודית, ומצד שני – "וַאֲנִי גּוּף קָטָן/נָגוּעַ, פָּגוּם, נָטוּשׁ", "מַלְאָךְ בְּבִגְדֵי יַלְדָּה", "נְפִילָה/לְכוּדָה בְּכֹחַ כְּבִידָה/בְּגוּף בַּת אָדָם רְגִילָה,//זוֹכֶרֶת זֹהַר שָׁמַיִם/אֵינְסוֹף כּוֹכְבֵי אוֹר/מְהַבְהֲבִים".

     אי-ההלימה בין תחושת ההישגבות לבין חווית המציאות מוטטה עליה את עולמה. "הָיִיתִי מַלְאָךְ בְּבִגְדֵי יַלְדָּה./ לֹא גִּלִּיתִי זֹאת לְאִישׁ./הַחַיִּים שֶׁחָיִיתִי הָיוּ הַצָּגָה./אִמָּא הָיְתָה דְּמוּת רָאשִׁית./הַבַּיִת הָיָה תַּפְאוּרָה." במציאות כזו, היה עליה ללמוד לשרוד, לחיות, והיא מעידה "לָמַדְתִּי אֶת תַּפְקִידִי".

     מה שמשך את תשומת לבי בשירי חלקו הראשון של הספר, מעבר להרבה מאד שורות בהירות, צלולות, יפהפיות ומכאיבות, הוא העובדה, שחלק ניכר משירים אלה נכתבו עם חריזה פנימית ובמשקל טוני, בחילופי 3-4-2-1 טונים בשורה, משקל שעשתה בו שימוש כבר בספריה הקודמים. אך כאן הוא מקנה לשירים אלה טון של איפוק, פסקנות, דייקנות, שהתפרש אצלי כקורא כסוג של מגננה, מגננה רגשית וריתמית, כמוה גם ההרחקה אל עליונים, מפני האימה ההולכת ומתחוורת לה מתוך זיכרונה.

מה שמחקתי

     החלק השני והמרכזי בספר נבדל מחלקו הראשון והשלישי לא רק בתכניו אלא גם בצורתו. כאן המשקל הופך סילאבי יותר, השורות מתארכות, החריזה הפנימית והחיצונית משתלבות זו בזו, ולעתים השימוש בפזמון חוזר בראשי הבתים או במהלכם משמש ככלי לחפירה עיקשת בזיכרון. חלק זה מתחיל בשיר "דיבור ראשון", שפזמונו החוזר הוא "מַה שֶּׁמָּחַקְתִּי קָם עָלַי לְדַבְּרֵנִי". השיר מבהיר כי שורשו של הספר הזה בהצפה של תכנים שהודחקו אל הלא-מודע. "מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי וְשָׁתַקְתִּי./מַה שֶּׁשָּׁכַחְתִּי וְשָׁתַקְתִּי./מַה שֶּׁהֻסָּה וְהֻסְּתַר/וְהִרְטִיב אֶת הַכַּר./ מַה שֶּׁהוּסַט וְהֻכְוַן/ וְהִכְתִּים אֶת הַמִּזְרָן". ובהמשך – "אֲנִי רוֹתֶמֶת אֶת אִי הַיְּדִיעָה. חוֹגֶרֶת אֶת הַשְּׁתִיקָה/חוֹבֶשֶׁת אֶת סַכֵּי עֵינַי וְיוֹצֵאת לְדֶרֶךְ שֶׁל בְּרִיאָה./מַה שֶּׁלֹּא הוֹתִיר עֵדוּת אוֹ תְּמוּנָה, אֲנִי מַשְׁלִימָה." דברים דומים חוזרים בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים," ממנו עולה כי מן ההצפה בזיכרון של עצם קיומו של המקום הזה החל המסע השירי המובא כאן: "מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ/הִסַּסְתִּי/הַאִם יִתָּכֵן/יַלְדָּה בַּת שָׁלֹשׁ וָחֵצִי/מְחַכָּה שֶׁאֲגַלֶּה אוֹתָהּ/שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים?".

     בשיר "פרטיכל", משחזרת הדוברת את שנות ילדותה, שנה אחר שנה, ואגב כך מספרת לקורא איך "זָכִיתִי בְּאָב חוֹרֵג/וּבְאָח נוֹסָף. אַבָּא עוֹד לֹא עָזַב/רַק הַבַּיִת נֶחְרַב," ואיך הועברה לבית יתומים, וממנו "לַבַּיִת מוּאָר, עִם אֵם חוֹרֶגֶת וְאָח וְאָחוֹת נוֹסָפִים", וכך הלאה. מצמיתת לב היא השורה האחרונה. "בְּאַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְאַחַת הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר." כיוון שנולדה ב-1952, הריהי מעידה כי רק בגיל 69 התחילה לספר, קודם כול לה-עצמה ואז גם לנו, את אֵימת ילדותה. עובדה זו שבה, כאמור, גם בשיר "בית היתומים ברמת גן": "בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ/רָאִיתִי אוֹתִי/יוֹשֶׁבֶת מְכֻנֶּסֶת/נִבְדֶּלֶת מִכָּל הַיְּלָדִים…//כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ./יַלְדָּה בַּת שָׁלשׁ וָחֵצִי/חִכְּתָה שֶׁאֲגַלֶּה אוֹתָהּ/שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים." וההמשך נוגע ללב – "הִיא לֹא הֵרִימָה רֹאשׁ/אֵלַי/מֵהַתְּמוּנָה/הִמְשִׁיכָה לָשֶׁבֶת/לַעֲסֹק בְּשֶׁלָּהּ/כְּאוֹמֶרֶת/אֲנִי בְּסֵדֶר/יָדַעְתִּי שֶׁתָּבוֹאִי/שְׁבִי אִתִּי קְצָת/נוּחִי/הִנֵּה/הִגַּעַתְּ."

     המפגש עם בית היתומים והילדה בת השלוש וחצי פתח את מעינות הזיכרון ואפשר את הדיאלוג בין הילדה ההיא לבין האישה שבשלה להיות: "אֲנִי/עַל סַף הַחַלּוֹן/בַּת שָׁלשׁ וָחֵצִי/בְּחֻלְצָה מְגֹהֶצֶת/וּבַחֲצָאִית פְּלִיסֶה כְּחֻלָּה/מִתְרוֹמֶמֶת מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי/נֶעֱמֶדֶת גָּבוֹהַּ עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹתַי/מִתְקָרֶבֶת אֵלַי, לוֹחֶשֶׁת עַל אָזְנִי: תִּרְאִי/תִּרְאִי אוֹתִי, תִּרְאִי אֵיךְ שָׂרַדְתִּי, גַּם אַתְּ יְכוֹלָה" ("שיקוף, סימטריה").

     "יְחִידַת סְגֻלָּה נוֹלַדְתָּ/עֲטוּפָה בִּרְדִיד שַׂק לֵדָה/שְׁלֵוָה, מֻשְׁלֶמֶת וְכָל כָּךְ יָפָה/וּפַס מַלְכוּת תָּכֹל דַּקִּיק חִבֵּר בֵּין שְׁתֵּי עֵינַיִךְ," היא מתארת ביופי כה רב את לדתה, בשיר "בת מזל", אבל אז שוב מטיחה אותנו אל המציאות, "כָּל הַצֶּוֶת הָרְפוּאִי שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים הַיֻּקְרָתִי הִגִּיעַ/לִרְאוֹת אוֹתִי, אוֹתָךְ, אֶת הַתּוֹפָעָה. כָּךְ אָמַרְתְּ לִי פַּעַם./אֲנִי מִתְנַחֶמֶת בַּמַּחְשָׁבָה: אוּלַי אָהַבְתְּ אוֹתִי בְּרֶגַע הַלֵּדָה."

     השירים בהמשך מצמיתי לב ממש. כהורה, היה לי קשה לקרוא אותם. כך "אִמָּא כְּבַר עָזְבָה לָגוּר עִם מִישֶׁהוּ אַחֵר./אַבָּא עוֹד נוֹתַר, מִתְנַדְנֵד/עַל בְּלִימָה.// הִגִּיעָה מִי שֶׁהִגִּיעָה וְאָמְרָה: צָרִיךְ/לָקַחַת אֶת הַיַּלְדָּה.// הַאִם אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת רֶגַע/נִתּוּקִי מִידֵי אָבִי?/אֶת אָחִי, עוֹמֵד שָׁם נִכְלָם?/הַאִם אֲנִי זוֹכֶרֶת? הַבַּיִת/הָרִאשׁוֹן הוֹלֵךְ/וְנֶעֱלָם" ("זה היה אחר הצהריים"), כך גם ההתרסקות שחוותה מחזיונותיה המלאכיים את עצמה לילדה אליה נכפתה מלאכותה: "וְלֹא מַלְאָכֵי עֶלְיוֹן/וְלֹא מַלְאָכֵי תַּחְתּוֹן//כִּי אִם מַלְאָכִית תַּחְתּוֹנִית/קְטַנָּה, יְחִידָה//בְּתַחֲרַת מַלְמָלָה/מְעֻמְלֶנֶת, גְּהוּצָה//עוֹמֶדֶת רָזָה, שְׁקֵטָה, זְקוּפָה/אוֹמֶרֶת כֵּן, וַדַּאי,  מִיָּד, בְּבַקָּשָׁה//וְכָל כֻּלָּהּ זְכוּכִית שְׁקוּפָה/דַּקָּה, שְׁבִירָה" ("ילדוּת").

     יש כאן שאלות רטוריות לאם, שנפטרה עשור לפני כתיבת הספר הזה, "כְּשֶׁחָתַמְתְּ עַל מִסְמַךְ/הַוִּתּוּר, עַל הַמְּסִירָה שֶׁל יְלָדַיִךְ?/הַאִם אַהֲבָתֵךְ הַחֲדָשָׁה בָּעֲרָה בָּךְ/הַאִם אֵשׁ שִׂנְאָתֵךְ לַיְשָׁנָה" וגם הגשת חשבון רגשי. "הָיִינוּ כְּלִי, תַּכְסִיס, בּוֹנְבּוֹן/הַקַּשׁ הָאַחֲרוֹן, יְלָדַי פִּתָּיוֹן/בְּחַכָּתוֹ שֶׁל אָבִי שֶׁחִזֵּר/אַחַר לִבֵּךְ הַמְפַרְפֵּר.// הָיִינוּ כְּלִי, חֲבָטָה, אַלָּה/מַכַּת עֲנִישָׁה, אִיּוּם, סְחִיטָה/שֶׁאָבִי הִתְנָה כְּנֶגֶד לִבֵּךְ הַסּוֹרֵר/שֶׁפָּנָה לְאַחֵר" ("מה הרגשת"). איזה אומץ צריכה משוררת כדי לכתוב דברים כאלה. זה בלתי נתפס.

     חווית הילדה מתוארת כחוויה סבילה, פסיבית, המעידה כי נהגו בה כאילו הייתה חפץ. שימו לב לקטלוג הבא, שכולו פעלים בצורת סביל: "מִטַּת הַקֶּסֶם נִפְתְּחָה מִתּוֹךְ הָאָרוֹן./הֻשְׁכַּבְתִּי בְּתוֹכָהּ/מֵעָלַי/תַּחַת גֶּשֶׁר הַמִּזְנוֹן/הֻדְבַּק בּוּל מַס קְנִיָּה גָּדוֹל 'שֻׁלַּם'/וְ'יָד שְׁנִיָּה', בְּכָחֹל," כאילו אין הפרש בין סבילותה שלה לבין סבילות החפצים הדוממים מסביבה ("בערב הראשון"). הילדה הזאת סבלה, ככל הנראה, גם מפגיעה מינית, "מֵעוֹלָם לֹא שָׁאַלְתְּ מָה הַחֲבֵרִים שֶׁלָּךְ עָשׂוּ לִי/כְּשֶׁנִּכְנְסוּ שִׁכּוֹרִים לְחַדְרִי" ("העולם הזה"), ונחמתה היחידה הייתה האל ומלאכיו. בשיר "אדוני" היא מתארת ביקור של אלוהים בחדרה: "הוּא הִתְיַשֵּׁב כָּבֵד וְעָצוּב עַל/שׁוּלֵי מִטָּתִי, גְּלִימָתוֹ נוֹגַעַת בַּקָּצֶה/חָפַן רֹאשׁוֹ וְאָמַר/לֹא יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ קָשֶׁה", ובשיר הנפלא "מִי הָיוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁשָּׁמְרוּ עָלַי?" הִיא כּוֹתֶבֶת: "רַק אֶת דָּבָר נְגִיעָתָם/אֲנִי יוֹדַעַת//רַכָּה וַעֲדִינָה/בִּכְתֵפַי." זה כול השיר. ויופיו ונחמתו של עולם מובעות בו בארבע שורות בלבד.

     אבל הנחמה הגדולה שהספר הזה ממציא לכותבת וגם לקוראיו אינה בעליונים, אלא בחיים ממש, בתחתונים. בשיר "כשאינך את מאד ישנך" היא כותבת: "עֵץ הֶחָרוּב שֶׁשָּׁתַלְתִּי בְּיוֹם מוֹתֵךְ/מֵצֵל כְּבָר עַל הַכְּנִיסָה//תַּחַת עֲנָפָיו הֶעֱמַדְתִּי שְׁנֵי כִּסְאוֹת וְשֻׁלְחָן עֵץ יָשָׁן/רוּחַ נְעִימָה עַכְשָׁו נוֹשֶׁבֶת כָּאן//עַל הַשֻּׁלְחָן פָּרַשְׂתִּי אֶת הַמַּפָּה שֶׁאָהַבְתְּ/הַלְּבָנָה עִם הַפְּרָחִים הַצְּהֻבִּים. הִיא בְּדִיּוּק מַתְאִימָה." ראו איזו רוח של השלמה, פיוס ונחמה עם אימה המנוחה נושבת מן השורות הללו, שבהן היא מעידה איך, ממרחק השנים, היא ממירה את הכאב ביופי הביתי שיצרה בעצמה.

שירי הפיוס והנחמה

     בשירי החלק השלישי בספר, שירים יפהפיים, היא מבהירה, "הַבֵּט הֵיטֵב:/אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּבֵיתֵנוּ/בְּתַחְתּוֹנִים", ואז עוברת לתיאור המשפחה שיצרה, משפחה שכולה אהבה. "הָרֶכֶב מְשַׁיֵּט קָדִימָה/עֲרָפֶל רַךְ עוֹטֵף אוֹתָנוּ/מוּזִיקָה שְׁקֵטָה/לְפָנַי בִּתִּי וּבַעֲלָהּ/מִשְּׁנֵי צִדַּי נְכָדַי/מֵאֲחוֹרַי כָּל מִי שֶׁהָיִיתִי/לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן.// אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בְּבֹקֶר שַׁבָּת לְטִיּוּל בֶּהָרִים/אֵיךְ קָרָה שֶׁהִתְקַצְּרָה ל יהדרך/אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲנִי צִיר הַזְּמַן" ("אנחנו נוסעים בבוקר שבת לטיול בהרים"). עוד שיר נפלא הוא "וביום מן הימים", שלא אביא אותו כאן, ו"חרובה", המתכתב עם עץ החרוב שהוזכר לעיל, והשיר "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו", שהוא שיר מפתח חשוב, המבהיר את טיב המעשה השירי, כעין ממואר על ילדותה הנטושה.

     השיר החותם את הספר, "מלים מכונפות", מתכתב עם ראשיתו, סוגר מעגל. זה שיר המתאר את ההכנות של הדוברת לנסיקתה שוב מעלה, אל עולמות עליונים. אך הפעם מתוך שלמות, ושעה שכתיבתה הצמיחה לה כנפיים: "מִלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי/תֵּאָסַפְנָה סְבִיבִי/תִּהְיֶינָה לִי כְּנָפַיִם."

     "דברי הימים" הוא ספרה השישי של דיתי רונן. בצדק רב זכה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה. זהו ממואר שירי עשוי לבלי חת ומעוצב בקפידה, המשלב את תבנית וחוקי הממואר בסיפורת עם דרכה של שירה. בזה עושה ספר זה מעשה פואטי מיוחד, בדומה למה שעשתה עופרה אורן ברומן הסונטים שכתבה עופרה עופר אורן, "מה קרה להגר באילת?", הנסוב על פגיעה מינית, ואף הוא משלב סיפורת ושירה. עופרה עופר זכתה על ספרה בצדק בפרס ספיר, ודיתי רונן ודאי עוד תזכה בפרסים על ספר זה, המהווה, בעיניי, את פסגת יצירתה עד כה.

     אני מכיר את דיתי היכרות רופפת מזה שנים. בשנים האחרונות היה בינינו דיאלוג מקצועי בתחום עיצוב מדיניות התרבות של ישראל. היא הוכיחה בו בקיאות מופלאה בטוויית חזון תרבותי לישראל, בעיצוב מדיניות, בהתוויית יעדים ובתקצוב משאבים. לרגע אחד בכל השנים והשיחות האלה לא העליתי בדעתי שחוקרת התרבות החריפה, מלאת הידע, הכריזמטית, דיתי רונן, מחבקת בתוכה ילדה בת שלוש וחצי, בחצאית פליסה, בבית יתומים ברמת גן. הידיעה הזאת ממלאת אותי השתאות והתפעמות מה עברה בדרכה להיות האישה, הסבתא, החוקרת והמשוררת הנפלאה שהנה כעת.

     רוצו לקרוא את הספר הזה.