הבוקר, בסביבות חמש וחצי, כשפקחתי עיניים יחד עם מיכאל ודניאל, הבנתי. אם לא אכין הערב מנגל ואזמין אליו את החברים ההומואים הקרובים אלי, ל'מנגל ורוד,' זה לא יהיה יום עצמאות. זה אפילו יכניס אותי לעצבות, לתחושה שוויתרתי על משהו חשוב לי, רק מפני שאני אב. ושלא כדאי לערבב תחושת קורבניות כזו בהורות שלי את מיכאל ואת דניאל.
אז מיד אחרי שהורדתי אותם במעון נסעתי לשוק, וקניתי בו מצרכים, ירקות, שיפודי עץ, כנפי עוף, חזות עוף, שיפודי פרגית וגם קילו שלוש מאות של קוביות שייטל, שהחלטתי לנסות בשל מחירו הנמוך יחסית לבשר סטק או כבש.
הגעתי הביתה בעשר וחצי. הלכתי לכושר, ולקחתי איתי בעגלת השוק את בלון הגז של המנגל, שהיה צריך מילוי. עשיתי חצי שעה אירובי כדי להרגיש בן אדם, עברתי בדואר, ואז ל"אמישרגז" ברחוב אחד העם, להחליף בלון.
עם שובי הביתה קליתי חצילים לסלטי חצילים, הרתחתי חומוס בסיר לחץ כדי לעשות ממנו חומוס, קליתי רצועות פלפלים בשלושה צבעים כדי להחמיצם – אלוהים, רק עכשיו אני נזכר ששכחתי להוציא את הסלט הזה מן המקרר:) – ונסעתי להביא את הילדים חזרה הביתה.
בדרך מן המעון התקשרתי לעמרי, הבן האהוב של בת דודתי, שבא לפני שנה להודו כדי לעזור לי עם לידת הילדים. הייתי בטוח שהוא בחו"ל, וכשענה לי, סיפרתי לו שאני מקיים, בניגוד לכל הציפיות שלי מעצמי, את המנגל הוורוד, פשוט כדי לא להרגיש מחורבן בערב החג לבדי, כשעשן הבשר הצלוי מיתמר מסביב.
"מה להביא? במה אני יכול לעזור?" שאל המתוק הזה.
"אם תבוא בארבע, אחרי שנקום משנת הצהריים, ותעזור לי לחתוך תפוחי אדמה ובטטות, ולגרר גזר, ולחתוך כרוב ירוק לרצועות, לסלט הכרוב שלי, זה יעזור לי מאוד."
"אז לכו לישון. אני אשתמש במפתח שלי, אכנס ואתחיל לעבוד," הציע עמרי.
"תודה רבה, מותק. הכול יחכה לך על שולחן המטבח," עניתי לו, מת מעייפות.
למזלי הטוב, מיכאל ודניאל חזרו מן הגן עייפים ונרדמו מיד. אני הכנתי לעמרי מה שסיכמנו על השולחן, אכלתי משהו והלכתי לישון.
התעוררתי בשלוש, למשמע קולות הילדים.
עמרי כבר היה אצלנו, בתחילת הקילופים וההכנות.
התקלחתי, ונכנסו לעבודה יחד, כשהילדים עימנו.
כשנדנדו שהם רוצים תשומת לב, עמרי לקח את הילדים לטייל בעגלה, ואני המשכתי לעבוד. להכין משרים לסוגי הבשרים השונים, לסיים את סלט הכרוב, להכניס את תפוחי האדמה לתנור, לקנות השלמות במכולת השכונתית, וכו'. כשחזר, מקץ כשעה, ישב עם הילדים והמתין איתם עד שסיימתי לרחוץ חצי בית, להאכיל את הילדים ולרחוץ אותם. רק אז, בשבע בערב כמעט, נסע לדירתו להתקלח ולהתלבש על מנת לחזור הנה לחגוג.
רק אחרי שהלך הרמתי את דניאל לידיים, שלא הפסיק לרטון, והרגשתי שהוא חם.
מדדתי לו חום. היו לו 39.3 מעלות.
בעבר, כידוע, הייתי נלחץ מזה ומבטל מיד את האירוע.
הפעם פשוט נתתי לו נורופן נוזלי, ומים, וניסיתי להוריד לו את החום באמבטיה של מים פושרים.
החום ירד בהדרגה ל 37.6.
כשמיטשל ובני הגיעו עזרו לי ברחיצת קערות ההגשה, הכנת כוסות למשקה, תליית דגל ישראל בחזית הבית והכנת פינת הישיבה בחצר.
עד שהחברים התחילו להגיע, לקראת תשע, כבר הספקתי להכין את שיפודי השייטל, לחמם את הגריל ולהתחיל להריץ מנות בשר.
כולם באו, וכל אחד הביא משהו.
השולחן, שגם מקודם היה מלא בסלטים שהכנתי, חומוס, טחינה, חצילים בגמבה, חצילים בטחינה, מטבוחה תוצרת בית, סלט חסה, סלט כרוב, הלך ונמלא בעוד ועוד דברים.
היה כיף גדול.
הילדים לא הלכו לישון בשבע, כהרגלם, ובילו איתנו כמעט כל הערב. הם נרדמו רק קרוב לאחת עשרה. אבל בשתיים עשרה ומחצה דניאל התעורר שוב עם חום, 38.7. נתתי לו אקמולי, השקיתי אותו במים. לשמחתי הוא שתה. ואחרי כן חזר לישון.
ברבע לאחת כולם כבר הלכו והבית היה מסודר ונקי, הכלים שטופים, האשפה בחוץ.
אני כל כך שמח שעמדתי בזה, שלא ויתרתי לעצמי על האירוח של קרוב ל 20 אנשים, למרות שאני אבא-אמא במשרה מלאה.
מזל שישנו עמרי בעולם, שעזר לי לעמוד בזה הערב.
מזל שיש לי חברים כאלה נפלאים, שהעבירו ביניהם את מיכאל ודניאל, שיחקו ודיברו איתם, עזרו לי להאכילם קצת, ובעיקר דיברו בשקט, כדי שהילדים יוכלו לישון.
מזל שערן ועופר הביאו איתם את מתן בן השלוש, הילד הפעלתן והחכם והמקסים הזה, ששיחק עם ילדיי וגם אסף מסביבו כל הערב תשומת לב, בזכות קסמו המיוחד.
זה היה אחד הערבים המספקים בחיי, בשנים האחרונות, בייחוד כשכולם כבר שבעו, וישבו ושוחחו יחד על עניינים שונים, מחבר הכנסת שבארון, דרך תהליכי הפונדקאות ועד פוליטיקה, ואני נחתתי על כיסא לידם, הביטתי בהם ובילדיי, ושמחתי בשקט.
מי שמאוד חסר לי בערב הזה הוא אחותי הקטנה ערן, שנמצא בקנדה. בלעדיו זה אף פעם לא אותו הדבר.
לילה טוב.
