נו, כמה אפשר כבר לישון!?!?

כבר שבוע שאני מתכנן לכתוב את הפוסט הזה, ולא מגיע אליו. התכוונתי להודות בו, ששווה להקשיב לעצות של אימהות ותיקות. עוד מלפני שנולדו מיכאל ודניאל, ועל אחת כמה וכמה מאז נולדו, יעצו לי אימהות רבות, ללכת לישון כאשר הילדים נרדמים. אלא שאני, גבר מצוי, מרגיש שעלי להקדיש כל רגע פנוי לפרנסה, לסידור הבית או לחיזורים, ובכלל רגיל לחיות כמו ציפור לילה, וללכת לישון בשתיים בבוקר.

טוב, זה כבר עבר לי מזמן.

בכל מקרה, בשבוע החולף החלטתי, או שמא 'החלטתי' אינה המילה הנכונה, נדחפתי לממש את עצתן של האימהות. ברגע שהילדים נרדמו, נכנסתי למיטה גם אני. נכלם, בעיקר מפני עצמי, מצאתי את עצמי הולך לישון בתחילה ב 22.30, אחרי כן ב 21.00, ולבסוף הדרדרתי עד כדי הליכה לישון בשעה 19.30 בערב. ישמור השם. מי היה מעלה על דעתו שאני, איש הלילה המושבע, אפול למיטה בשעה כזו, ועוד אשן שינה רצופה ורבת מתיקות.

בכל הפעמים הללו, במהלך השבוע החולף, כאשר התעוררו הילדים, בדרך כלל זה דניאל, בשעה אחת לפנות בוקר, קמתי לקראתם רענן משינה טובה, האכלתי אותם, והשבתי אותם למיטותיהם. ואז ישבתי לי קצת עם האינטרנט ואחרי כן חזרתי לישון, ממלא את המצברים. ואכן, גם הבראתי מזה, וגם מצב הרוח שלי השתפר פלאים.

אמש, למשל, הלכתי לישון כבר ב 22.00. קמתי ב 04.30 בבוקר, נינוח ורענן ושמח מאוד. עד שהילדים התעוררו, ב 05.30, הספקתי לשתות תה, לגשת לשירותים, שזה מותרות בשביל אבא-אמא, בשעות הבוקר, ואפילו לערוך קצת בספר שאני עובד עליו.

מהרגע שקמו, בחמש וחצי בבוקר, עד שהגענו למעון, שרתי להם. ולא מתוך אילוץ, אלא מתוך שמחה אמיתית. שרתי להם את "אונד וען דער רעבע לאכט" ואת "צ'יריבים צ'יריבוים," ואת "אויפן ועג שטייט א בויים," כל רפרטואר השיריים האידיים שצף לי מעמקי זכרוני, שאותו אבי היה שר לי בלילות, כשהייתי תינוק, וקראתי להם בכל כינויי החמדה שאבא היה מכנה בהם אותי, ביידיש, "טיירע קינד" ו"טיירע נשומע" ו"ציקער פישקע" (ילד יקר, נשמה יקרה ו'קופסת סוכר' בהתאמה), והיה לנו כל טוב.

אלא מאי, כשחזרו היום מן המעון, בשלוש וחצי, האכלתי קודם את דניאל במנת הפירות שפספס במעון (הגננות המתוקות נתנו לי מנה בתוך בקבוק הביתה), ואחרי כן נתתי לשניהם בקבוק, ואז, כיוון שהתעוררתי בארבע וחצי בבוקר, הרגשתי שאני מת. אז שמתי אותם במיטות והלכתי לישון.

מיכאל נרדם מיד. דניאל רטן, אז לקחתי אותו למיטתי, וניסינו לישון יחד. זה לא עבד. הילד שיחק בווילון שמעל המיטה, דפק בידיו הקטנות על הכר שלי, וניסה להסב את תשומת לבי אליו.

בסופו של דבר הרמתי אותו בידיי, נשקתי לו, אמרתי לו שאבא מאוד עייף, וגם מיכאל כבר ישן, אז שיישן קצת, ושמתי אותו במיטתו.

הוא נרדם.

שניהם נרדמו.

אבל מאז עברו כבר שש שעות והם עוד ישנים.

בשעות האלה סיימתי לערוך ספר, שחשבתי שאסיים את עריכתו רק בעוד יום או יומיים, והספקתי להכין לעצמי חביתה עם בצל מטוגן ומנגולד, ולהוציא את לונה, ולקרוא קצת עיתון, הספקתי המון, ועשיתי מסביב קצת רעש. אבל הם עודם ישנים.

ניגשתי כבר כמה פעמים למיטות לוודא שהם נושמים, שהכול בסדר, והכול כמובן בסדר, תודה לאל. הם רק ישנים.

אבל אל אלוהים, איך אפשר לתת להם לישון כל כך הרבה שעות אחר הצהריים והערב, ושמא גם הלילה!?

איריס אמרה לי עכשיו בטלפון, ששינה מרובה היא תופעה המאפיינת מדרגות צמיחה. "ושלך כל כך גדולים," הוסיפה, "שאין לך מה לדאוג. זה בסדר גמור שהם ישנים. הם יודעים מה טוב להם. והם גם כנראה מאוד מחוברים אליך, הבינו שאתה עייף וצריך לישון, והלכו אף הם לישון, בהתאם."

הכל טוב ויפה, אבל אני מתגעגע לילדים שלי. וחוץ מזה, אם הם ישנים כל כך טוב עכשיו, מי ערב לי שלא יקומו ערניים לחלוטין באמצע הלילה, ויעשו לי פה קרקס?

ומלבד זאת, מי יאכל את רסק הגזר המבושל עם תפוח עץ, ביוגורט עיזים ובגבינה לבנה, שהכנתי להם לראשונה לפי ספר המתכונים לילדים!? אני בחיים לא אתן את זה ללונה. היא כבר גרגרה פה מספיק אוכל היום.

נו טוב, שישנו. אני אחכה להם עד שיקומו, או עד שאלך לישון שוב בעצמי.

בסוף הם יקומו לי באמצע הלילה ולא ירצו לישון יותר.

לילה טוב.