נשיקה בכיס, ואבא בחדר המורים

הבוקר, לפני שיצאו לבית הספר, ביקשתי מהילדים שני דברים. ראשית, שיקחו עמם את השעונים הסלולריים שלהם ויתקשרו אלי אם יתקלו בהצקה או בקושי. שנית, הנחיתי את מיכאל, שאם מישהו מציק לו בשיעור, שיקום, ייצא החוצה ויילך היישר למנהלת.

"אבל המורים לא מרשים לצאת באמצע שיעור!" אמר דניאל.

"נכון. אבל במקרה כזה אני מבקש שתגידו למורה, אם אתם לא מצליחים להשתלט על המשמעת בכיתה, אני לא צריך לסבול פה, ולצאת החוצה."

שלא יובן לא נכון. אין לי טענות למורים. הם נפלאים. רק מה, צמצמו את השכבה משלוש כיתות לשתיים בלבד, והם מלמדים כעת בכיתות של 30 ילדים בכיתה. זו משימה בלתי אפשרית. אני לא חושב שאפשר לעמוד בה. ללמד וגם להשגיח על המשמעת בו-בזמן. הם צריכים להיות עשויים מברזל בשביל זה.

אבל גודל הכיתה והקושי להתמודד עמה לא יכול להפוך לתא לחץ רגשי על הבן שלי.

ליוויתי את הילדים אל תחנת ההסעה, נישקתי וחיבקתי אותם, וידאתי שהם חגורים בחגורות הבטיחות. בשעה שבע שלושים ושתיים הם יצאו לדרך.

שמח וטוב לב התיישבתי לכתוב. רגע אחרי כן צלצל אלי דניאל מן הדרך, רק כדי להגיד לי שהם בדרך.

דיברנו רגע, ואז שבתי לכתוב.

כתבתי על הילדים. לא יכולתי לכתוב סצנה בספר הבוקר.

בשעה שמונה ושבע עשרה דקות, צלצל הטלפון. דניאל היה על הקו. הוא סיפר לי שתלמיד מסוים, זה שמציק למיכאל, דחף אותו והוא נפל לאחיו, מיכאל, על העין, והוא בוכה.

"אני לא מבין, אף מבוגר לא ראה את זה?" שאלתי את דניאל.

"לא."

"תן לי את מיכאל," ביקשתי.

דניאל ניגש עם השעון אל אחיו. אבל מיכאל בכה וסירב לדבר איתי.

הבוקר שלי היה חופשי. תכננתי להכין מערך שיעור למחרתיים, ולצאת לכיוון תל אביב רק באחת עשרה. לנוח אצל אבא ואז לנסוע העירה כדי ללמד. תחת זאת ארזתי במהירות את התיק שלי ויצאתי לדרך.

בדרך מהבית לבית הספר טלפנתי לאבא שלי, שהיה בדרך הנה. עדכנתי אותו במתרחש. אמרתי לו, שאם אני רואה, שלא משתלטים על המשמעת בבית הספר, אני מוציא ממנו את הילדים ומביא אותם אליו, בכול מקום שיהיה בדרך, כי הוא היה בדרכו הנה ברכבת.

אחרי כן גם התקשרתי לאמו של הילד הזה. מסתבר שכלל לא עודכנה שהבן שלה מציק לבניי. היא הופתעה, והייתה נחמדה ומשתפת פעולה. סיכמנו שנדבר ערב ערב.

הגעתי לבית הספר. השומר, שכבר הכיר את פניי מן השבוע שעבר, נתן לי להיכנס רק בזכות המורה לאמנות שהגיעה בדיוק אתי אל בית הספר. קודם כול ניגשתי לחלון הכיתה של מיכאל ודניאל, כדי שיראו אותי ויידעו שאני שם. המורה הביט בי מופתע. מיכאל שלח אלי חיוך צוהל.

"אתה צריך את הילדים?" שאל המורה.

"לא. אני רק רוצה שיידעו שאני כאן. אחכה להם בחדר המורים."

הוצאתי את המחשב הנייד, והתיישבתי לכתוב מערך שיעור. מקץ חצי שעה יצאו להפסקה. המורה, דניאל והילד שהציק לו באו לשוחח. דווקא מיכאל נשאר בכיתה עם חבריו.

"אהלן, אני אילן, אבא של מיכאל ודניאל, וזה המחשב שלי," הפניתי את המחשב לילד הזה.

"אבא, מה אתה משוויץ?" הוכיח אותי דניאל.

"מה, מותר לי, אני שמח להראות לו אותו," חייכתי. "אגב, היום שוחחתי עם אימא שלך, קוראים לה כך וכך, נכון? היא מאוד נחמדה. סיפרתי לה שאני נוסע לבית הספר בגלל מה שקרה ביניכם הבוקר, והיא הייתה כול כך מקסימה, שסיכמנו שנשוחח כעת מדי ערב."

המורה נכנס. הוא ניהל אתם שיחה חינוכית קשובה, חמה, מכילה ומקבלת. הוא הסביר לדניאל מדוע לא היה עליו להתקשר אלי. שהיה מוטב לו המתין עד שיסתיים השיעור, ומקודם לכן יבררו שלושתם את הדברים יחד. שבמקרים חמורים הוא עצמו היה מתקשר אלי, ושזה לא היה המצב. זו בדיוק הסיבה מדוע הם מבקשים לא לבוא עם מכשירי טלפון לבית הספר.

אמרתי לו, שאני הוא זה שהנחה את הילדים להתקשר אלי ברגע שקורה משהו, וגם לצאת מן השיעור, למרות האיסור לעשות כן, אם מציקים להם. עדכנתי אותו גם על הדברים הקשים שאמר מיכאל בבית בסוף השבוע, וביקשתי ממנו לשוחח גם אתו בנפרד. כדי להקל עליו.

לפי בקשתו, עזבתי את חדר המורים לפני שהחלו בשיחת הבירור על ההיתקלות ביניהם הבוקר, ובינתיים נכנסתי לכיתה, לפגוש במיכאל. הוא שיחק שם בעליצות עם חבריו. ניגשתי אליו, נישקתי אותו וחיבקתי אותו.

"נכון אמרתי לך, שאני אתך, שתמיד אהיה אתך, ושאם יקרה עוד משהו בבית הספר אגיע הנה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.

"אז הנה. אני כאן. המורה מדבר עם דניאל והילד שהציק לך, אני כבר דיברתי עם אימא שלו, וסיכמנו שנשוחח מדי ערב. הכול יהיה בסדר, מיכאל. עכשיו שיהיה לך יום נהדר. אני נוסע לתל אביב."

"אבא, תקנה לי ביצת קינדר בדרך הביתה, אבל זו עם הצבע הכחול, בסדר?"

"בסדר גמור."

נסעתי לתל אביב. בדרך עדכנתי את אבא. שמחתי מאד שעשיתי את זה. שבאתי לבית הספר, שנתתי למיכאל ולדניאל את התחושה, שאני באמת איתם, שאני לא מזלזל בשום התרעה מצידם, ושכך יהיה גם בהמשך.

מחר אני קופץ לרופא כלי הדם, לשיחה. אז אבא אמר, שאם יהיה צורך הוא יבוא אל בית הספר לאיזה זמן. ואחר הצהריים, סיכמנו, ניסע ארבעתנו יחד לקונסבטוריון בכרמיאל, כי מיכאל ביקש שהסבא שלו יראה אותו בשיעור כינור.

במהלך היום נזכרתי בעצה שנתנה לי חברתי יעל שריד. לתת לילדים עותק מן השיר של חברתנו שלומית כהן-אסיף, "נשיקה בכיס," שיהיה בכיסו של כל אחד מהם.

החלטתי לשכלל את זה. לקחת שתי תמונות שלי אתם, להכין מהן סימניות עם השיר "נשיקה בכיס," אם רק אצליח לעצבן נכון, ואז לתת להם אותן במתנה, כסימניה או כריבוע בגודל תעודת זהות עם למינציה, כדי שיוכלו להביט בתמונתי, לקרוא את השיר ולדעת שאני אתם.

*

     בערב, במהלך הסדנה לכתיבה בתל אביב, כתבתי את הסצנה בספר, שלא כתבתי הבוקר. זו הייתה הכתיבה השלישית שלי. והנה, הפוסט הזה, הוא הכתיבה הרביעית.

הרבה מילים ליום אחד. כנראה שבאמת יש לי כעת הרבה מה לקרוא לו בשם. לכתוב כדי לפענח את זה לעצמי, להתמקד בזה, לתבנת, לקבל הד ולשמור למזכרת. וגם להתנקות מזה. שיהיה לכם/ן לילה טוב.