אקטואליההורותהורים וילדיםכללי

סבתא בישלה קקי. מחשבות על הורות, התפרדות ואבדן.

פתאום צלל דבר בהכרתי. למן הרגע שילדינו נולדים, איננו רק זוכים בהם, אנחנו גם הולכים ומאבדים אותם. אנו שמחים בהם, מגדלים אותם, מזינים אותם, דואגים לבריאותם ולהתפתחותם, נהנים מכל רגע במחיצתם, מלווים אותם בזחילתם על הארץ, בצעדיהם הראשונים, בהגאים שהם מבררים בפיותיהם. אבל בו-בזמן אנחנו גם הולכים ומאבדים אותם.
הפעם הראשונה שבה מרגישים זאת באופן ברור היא בגיל שנתיים. פתאום הילד מתחיל לגלות רצון משלו, להתמרד, לבעוט, הרבה פעמים פיזית, בהורה שלו. אלוהים עדי כמה בעיטות ספגתי בחודשים האחרונים מילדיי, דווקא שעה שחיתלתי אותם על שידת ההחתלה. הם מרדו כי לא רצו להיות בעמדה של חוסר שליטה, שכובים מתחתיי, הם מרדו לא רק בבעיטות, אלא גם בקילוף חוזר ונשנה של החיתול החדש מעליהם, פשוט כדי להראות לי את עצמאותם.
אבל חרדת האבדן תקפה אותי רק עם תחילת המלחמה. מאז ראשיתה, בכל פעם שמיכאל שומע אזעקה, ואפילו אם הוא שומע את המילים 'אזעקה' או 'מקלט,' הוא נסוג אל עצמו, נספג בתוך עצמו. הוא מכניס אצבע לפיו, חדל לצחוק או לדבר, מסרב לכל הצעה לקרבה או למגע, לחיבוק או למשחק, לעתים קרובות הוא מתחיל לשפשף את עיניו ונסוג לתוך עייפות, שסופה הירדמות מוקדמת. הוא בורח אל תוך עולמו הפנימי, או אל תוך השינה.
בשבועיים האלה השתדלתי להוציא אותו מזה בשיר ובמשחק, בהומור ובשחוק, לעתים באמצעות ספרי ילדים, לעתים במשחקים שהמצאתי בו-ברגע, לעתים עם הטלביזיה. אבל בכל פעם שאירע הדבר, מה שתקף אותי היה צער עמוק ואימה חשכה, שמא הילד נשמט ממני, שמא אני מאבד את הילד, ההולך ונסוג לתוך עולם בלהות, שאין לי דריסת רגל בו ואף לא שליטה עליו.
הערב, אחרי ששיחקנו כהוגן במיטתי, ושניהם כבר הלכו ונרדמו, חשבתי על הדברים האלה. נזכרתי באמי, שבילדותי ניסתה להפציר בי לרדת מדירתנו, בשיכון לזוגות צעירים בנווה מגן, לשחק עם ילדי השכנים, אף על פי שרוב הילדים האלה התנכלו לי. שוב ושוב ניסתה להניא אותי מלשקוע בין הספרים, בעולמי הפנימי, ואמרה לי שילד צריך חברים, שכדאי לי לרדת למטה.
אבל כמעט בכל פעם שנעניתי לה, וירדתי לחפש לי בין ילדי הבלוק חברים, היו מתעללים בי ומכנים אותי בשמות גנאי, וכך, מהר מאוד הייתי נסוג בחזרה למעלה, אל חדרי, אל עולמי.
אמי ודאי הרגישה אז מה שאני מרגיש בימים האלה. בהלה גדולה למול תגובת החרדה המובהקת של מיכאל, רק בן שנתיים ושלושה חודשים, וכבר מפתח סימני חרדה כאלה ונסיגה כזו אל תוך עצמו.
ואז חשבתי על הדמיון הרב ביני לבינו, פיזית ונפשית כאחת, ונרגעתי. אמנם, חבל לי שהוא נתקף כך בחרדה מפני המצב, אבל אם כבר גילה את עולמו הפנימי אולי טוב הדבר. והרי ממנו הוא בורא את משחקיו, שללא כל ספק הם משחקיו של אדם יוצר, וגם אני גדלתי כך, ודי שמח בסיכומו של דבר.
אבל הבנתי את תחושת האבדן ההורית. זו, הנפערת בנו בגיל שנתיים, ולמעשה לעולם אינה חדלה מאז. כי היא שבה ונשנית כשהם הולכים לבית הספר, ונכנסים לעולם חברתי משל עצמם, ומחריפה כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, ואז מגבשים את זהותם ואת עצמאותם במנותק מן ההורה באמצעות מתח, וודאי כשהם מתגייסים לצבא.
ואז, אללי, או שהאבדן הזה הופך לממש, לשכול, רחמנא ליצלן, או שהוא הופך למשהו אחר. הבן משתחרר מן הצבא, מתבגר, נוסע לטיול הגדול, חוזר, מתחיל ללמוד ולעבוד, מוצא בן או בת זוג, וזהו זה. ההורה הופך למסעד ולמגן לעת צרה, ובמקרה הטוב ביותר לסוג של חבר עמוק ומרוחק כאחד. אבל הילד כבר חי בעולם משלו, מנותק מן העולם של הוריו.
אין לי סיום לרשימה הזאת. ודאי לי שהיא מושפעת מאבדנם של בנים יקרים כל כך, בימים שחלפו מאז פרוץ המלחמה. ביום שישי האחרון, בשמונה בבוקר, שעה שהודיעו על נפילת החלל הראשון במלחמה, נתקפתי במיגרנה נוראה, שאינה עוברת מאז, ועם כל פרסום על חלל נוסף ועל פצועים נוספים במלחמה, היא הולמת בי במהלומות של כאב. אינני ודע איך אפשר לשאת את הכאב הזה, את הצטברות המתים האלה, אצלנו וגם אצלם. המיתות המוקדמות האלה הופכות את האוויר לסמיך מכדי שניתן יהיה לנשום אותו. הן גם מעוררות מחשבות קשות.
רגע אחד של פורקן היה לי, כשרק נכנסנו למיטה הערב, אחרי שעת הסיפור. דניאל התחיל לשיר 'נומי נומי,' ואני שרתי להם "נומה נומה דניאל/נומה נומה נום// נומה נומה מיכאל/ נומה נומה נום// אבא הלך לעבודה/," אבל אז, במקום "יביא לכם מתנה" פתאום יצא לי "יביא לכם קקי מתנה."
שניהם התפרצו בצחוק ואמרו "לא!"
ואז המשכתי, "יביא לכם קקי של סוס"
"לא!"
"יביא לכם קקי של חמור!"
"לא!"
וכך הלאה והלאה. ואני הבנתי, שאולי לראשונה מאז נולדו אני מטעים אותם בחוש ההומור היצירתי והמטורף של אבא.
לפיכך עברתי איתם ל"סבתא בישלה קקי/ נתנה לזה, ולזה, ולזה, ולזה ולזה לא נשאר. הלך הלך הלך הלך עד שמצא קקי בטוסיק." והם השתוללו מצחוק וביקשו עוד ועוד, אז המשכתי ב"סבתא בישלה ג'וקים/נתנה למיכאל/לדניאל/לסבאל'ה/ורק לאבא אילן לא נשאר. הלך הלך…"
ואז, כברגיל אצלם בזמן האחרון, תפסו לי את האף ומשכו אותו בחוזקה, ואני מחיתי ואמרתי להם, שאלך למכולת, ואבקש מאבי אף חדש.
"איזה אף אתם רוצים שאקנה במכולת," שאלתי אותם, "אף של פיל?"
"כן."
עשיתי קולות אף של פיל.
"אף של סוס?"
"כן."
וכך הלאה והלאה. וכל החיות שמקודם היו חיות של קקי היו לחיות עם אפים.
ובפעם הזאת, במשחק האפים, גם אני כבר התגלגלתי מצחוק. פשיטא, שכבתי איתם במיטה, מחבק ומנשק את זה ואת זה, ממציא לעצמי מיני אפים ופשוט צוחק בקול רם. צוחק עד כדי כך, שהם צחקו מן הצחוק שלי.
אחרי שנרגעתי אמרתי להם שהגיע הזמן לישון, והם נשכבו כל אחד מצד אחד שלי, ואני שכבתי ביניהם, מאושר, ואז פתאום עלו בי המחשבות שפתחתי בהן, על טבעו של האבדן.
סמיכות הדברים האלה, האושר והבהלה, לא מפתיעה אותי. כמו שאמר לי פעם האקס מטפל שלי, בכל אהבה טמון גם קיצה. ועד כמה שזה נורא ואיום להבין, כך גם באהבת הורה וילדיו. מתוך כך סביר להניח, שדווקא ברגעי האושר הנפלאים והכל כך רגעיים האלה, תצוץ גם חרדה גדולה.
שאלוהים ישמור עלינו ועל בנינו ובנותינו, שיחיו איתנו עוד שנים הרבה, וישלח את חסדו ואת רחמיו על מי שאיבדו בשבועיים האלה את בניהם/ן, בעליהן/ם או אביהם/ן, וימציא להם מנוחה נכונה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. זה כל כך נכון, ילדים גדלים ומשתנים והקשר משתנה, אבל לא אובד רק משתנה. היום מיכאל שלנו בן ומש עשרה וחצי והקשר איתו קרוב ואוהב הוא משתף אותנו ואנחנו מייעצים לו. והאוויר באמת סמיך מרוב אבדן אבל זה כבר סיפור אחר. ואני גם הייתי ילדה שהעדיפה לקרוא ספרים, אבא שלי היה מודאג שלא יהיו לי חברים, יש לי גם חברים ואני עדיין מעדיפה בהבה מקרים לקרוא ספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספר-שירי החדש "אדום הוא"
כעת בגיוס המונים

ספר-שירי החדש "אדום הוא" כעת בגיוס המונים.
תוכלו לרכוש אותו במחיר הנחה ולתמוך בהוצאתו לאור.

Call Now Button