הקמת מפלגה חדשה היא עניין לא קל. אתה מבין שזה מה שעליך לעשות, ומתחיל לחפש מסביבך א/נשים לרוץ איתםן. כול אדם שאתה פוגש מביא/ה בפניך את תפיסת עולמו/ה, ערכיו/ה ושאיפותיו/ה, ומתוך כול אלה אתה צריך לכתוב חזון משותף ולרקום מערכת מורכבת של כוחות, חברתיים, כלכליים ופוליטיים, מגובה במערך הסברה ומינהל, פריסת סניפים ועוד הרבה, כדי להגיע לקו הראשון ביום הבחירות, וגם לעבור את אחוז החסימה בהצלחה.
אם כבר יש לך מפלגה, ואתה מבין שעליך להקים מערך מפלגות, שייצג יחד ציבור גדול, וידחוף אג'נדה מוסכמת, אף על פי חילוקי הדעות שיש בין הפלגים השונים במערך, זה קשה כפליים. אך קשה מכול הוא לעמוד בראש מערך כזה וגם לתחזק אותו.
דוגמה טובה לכך יכולנו לראות מגורלה של 'כחול לבן.' היא צמחה מחיבור בין גופים פוליטיים שונים, אישויות שונות, עם שאיפות שונות. אבל היא הצליחה לשכנע יותר מחצי מקהל הבוחרים בטוהר מידותיה, בכוונותיה וביכולתה לחולל שינוי במציאות הישראלית. ולמרבה הצער קרסה רגע אחרי שזכתה במרב קולות הבוחרים.
הרשימה המשותפת אף היא מערך כזה, המורכב מארבע מפלגות, שכולן מייצגות יחד, או מתיימרות להציג יחד, את מרב הציבור הערבי בישראל. כול אחד ממרכיביה נושא עמו אידיאולוגיה, עולם מושגים, ערכים ולשון אחרת. אבל הם הצליחו לגשר על הפערים בין ארבעת מרכיביה ואישיה, ואיימאן עודה הצליח לשמור על ההרכב הזה, להוביל אותו לניצחון, ואף למעלה מזה – לתת לציבור הערבי בישראל תקווה להישג גדול עוד יותר בבחירות הבאות.
זו הסיבה שרבים מעמנו, ואני בתוכם, מעריכים מאד את מנהיגותו של איימאן עודה, את יכולתו הפוליטית והרטורית ואת הדחף המניע אותו. אבל מנהיגים אינם נבחנים רק ביכולתם הפוליטית, לייסד מערך מפלגות ולהחזיק בו. הם נבחנים גם, ובעיקר, במידת המחויבות שלהם לחזון בשמו יצאו לדרך, ומידת הגשמתו.
הרשימה המשותפת יצאה לדרך אחרי שחוקק כאן חוק הלאום, לכול הדעות חוק דוחה, המפלה את הציבור הערבי בישראל, שובר את הערכים שהחברה הישראלית נוסדה ומיוסדת עליהם, ערכי השוויון והערבות ההדדית, ומדיר מתוכו ציבור שלם. הרשימה יצאה בקריאה לשוויון זכויות וחובות אזרחי בישראל, ובזה הצליחה לרתום אליה מצביעים ומצביעות רבים ורבות מן הציבור הערבי והיהודי גם יחד, שמאסו באופן התנהלותה של ישראל, בכול הנוגע ליחסה לעדות, לקהילות ולמיעוטים החיים בתוכה.
כול עוד מדובר בחיסול הכיבוש או במחאה נגד רצח נשים בחברה הערבית, הרשימה המשותפת עומדת יחד בקריאה אחת. אבל כאשר מדובר בנושאים מעוררי מחלוקת, כמו מעמדם של הומואים, לסביות, בי וטרנס בחברה הישראלית בכלל, ובחברה הערבית בפרט, נאלם קולם של כול חברי וחברות כנסת הערביים גם יחד.
בשבוע האחרון נודע, כי גב' ג'וליה זוהר, מנכ"לית חברת הטחינה המשפחתית "טחינה אל אזר," התורמת מהכנסותיה לקהילות שונות, תרמה לאגודת הלהט"ב סכום כסף להקמתו של קו קשב חירום לחברי וחברות קהילת הלהט"ב מן החברה הערבית. הקו יופעל על ידי האגודה, בדומה לקו החירום "יש עם מי לדבר," בידי מתנדבים ומתנדבות דוברי ערבית, ויוכל לסייע לחברים וחברות מן הקהילה, הסובלים מהומופוביה, מרדיפה ומאלימות, או מקשיים לקבל את זהותם, בינםן לבין עצמםן.
בעקבות ידיעה זו עלה נגד חברת הטחינה "אל אזר" קמפיין מכוער, בו חברו, כפי הנראה, חברות המתחרות בה יחד עם אנשי התנועה האיסלמית. בקמפיין זה קראו לחברה הערבית להחרים את מוצרי החברה, המעודדת להט"בים, ובמסגרתו צולמו בעלי חנויות במגזר, המורידים את סחורותיה מן המדפים.
חברים וחברות רבים מקהילת הלהט"ב ומחוצה לה, ואני ביניהם, יצאנו הבוקר בקמפיין נגדי, המבקש מכול אזרחי ואזרחיות ישראל לרכוש את מוצרי טחינה "אל ארז," כדי לתמוך רעיונית וכלכלית בחברה זו, שהיא החברה הערבית הראשונה בישראל התורמת למען קהילת הלהט"ב, ולהוכיח בזה מחויבות אמתית לערכי השוויון בישראל.
לצערי, חבר הכנסת איימאן עודה, שאני כול כך מעריך אותו, בחר לצאת בקריאה נגד החרם שהוטל על טחינה "אל ארז," מבלי להזכיר ולו במילה אחת את קהילת הלהט"ב. וכך כתב: ""כמה זה צבוע להחרים את טחינת אלארז ובאותו זמן לשמור על כל החברות הישראליות שגאות בתמיכה בהתנחלויות ובצבא? כמה זה תמים לא לקחת בחשבון את תפקידן של החברות שמתחרות באלארז, יהודיות וערבית, בקידום הקמפיין הזה? האם החברות המתחרות האלה קוראות בפייסבוק עכשיו ומופתעות כמה קל להתל בנו?
כמה זה אבסורדי ליצור מחלוקות כשאנחנו עומדים מול סיפוח שהוא חלק מהדיל האמריקאי שישפיע גם על אזור המשולש? כמה זה אבסורדי ליצור מחלוקות כשחלק גדול עומד על סף תחלואה שמביאה למוות ממגפת הקורונה, וחלק גדול אחר עומד בפני רעב יומיומי כתוצאה מסדר העדיפויות הכלכלית של הממשלה סביב מגפת הקורונה. יש בעיות מפחידות לפנינו, אנחנו צריכים להיות מאוחדים ולהתעמת איתם."
תגובתו של איימן עודה ממשיכה בקו המאפיין את הרשימה המשותפת למן היווסדה. התעלמות והעלמה של הומואים, לסביות, בי וטרנס מן החברה הערבית, וערפול מאבק צודק לשוויון זכויות של קהילה מודרת, בעניין דומה אך שונה לחלוטין, הכיבוש.
תגובה זו מאכזבת, משום שהיא נזהרת ונמנעת מהתמודדות ערכית ומהצבת אתגר למול החברה הערבית בישראל, בכול הנוגע לשוויון הזכויות של קהילת הלהט"ב בתוכה. אבל אין זה המקרה היחיד. כך בדיוק נוהגים חברי וחברות הכנסת של הרשימה המשותפת בשעה שהם מוחים על רצח נשים במגזר. הם תוקפים את מדינת ישראל על כך שאינה עושה די לאיסוף כלי הנשק בחברה הערבית, ועל כך שגם את התקציב שייעדה הממשלה לטיפול בתופעה שמטה מידי המגזר והוליכה אותו למטרות אחרות – וטענותיהם אלה מוצדקות וראויות לגמרי – אבל אינם קוראים לאנשי הדת, המחנכים, אישי הציבור, האמנים והסופרים ואנשי הרוח בחברה הערבית לעמוד יחד מול האלימות במגזר, ורצח הנשים בו, ולעשות לשינוי ערכי של החברה הערבית בישראל.
החברה הישראלית בכלל, ובתוכה גם החברה הערבית, נמצאות כיום במשבר חמור. המשבר הזה החל הרבה לפני מגפת הקורונה, אבל המגפה החמירה אותו מאד. עוד לפני המגפה היינו נתונים במשבר פוליטי, שכרוך בהשתלטות אדם עריץ ומושחת על המערכת הפוליטית, להסתה של הציבור איש ברעהו וקהילה נגד חברתה, לפגיעה במערכות האכיפה, החוק והמשפט, לריסוק האופוזיציה ולהשלטת טובתו האישית, נהנתנותו ושחיתותו על הציבור ועל קופת הציבור.
מאז פרוץ המגפה אנו עדים גם לחקיקת חוקים אנטי דמוקרטיים, לשבירת עקרון הפרדת הרשויות, להפיכת כול אזרחי ישראל לנתינים הנתונים למעקב טכנולוגי, וגם לבני אדם שהממשלה מטילה עליהם פחד, בידוד וחרפת רעב, שהם שלושת הכלים האידיאליים לריסוק רוחו של האדם ולהשלטת משטר טוטליטרי.
במצב כזה, מה שהחברה הישראלית והמערכת הפוליטית זקוקות לו הוא מנהיגים ומנהיגות, מכל המגזרים, שייצאו לדרך הפוליטית בשם חזון השוויון, הערבות ההדדית והאחווה בין קהילות ובין עמים, בשם אהבת האדם והאל, הזולת והטבע, יראו לתושבי/ה של ישראל תקווה, וגם יעמדו כחומה פוליטית בצורה, ככוח אחד וגדול – ויעשו למימוש חזונם.
בהתעלמותם של חברי וחברות הרשימה המשותפת מן הקהילה הלהט"בית בחברה הערבית, הם מוכיחים קבל עם ועדה, שאולי הם מנהיגים פוליטיים מצוינים, אבל אינם מנהיגים גדולים, בעלי חזון ויכולת מימוש של חזון. ממש כמו בני גנץ וגבי אשכנזי, אמיר פרץ ואיציק שמולי וחבריהם, הם מראים שהם בסופו של דבר פוליטיקאים טובים, מיומנים, אבל לא מנהיגים משכמם ומעלה, כאלה שהחברה הישראלית ראויה להם, זקוקה להם וחייבת אותם כדי להתגבר על המשבר שפקד אותה ולהוביל את עצמה אל אופק של תקווה.
זה, כפי הנראה, יצטרך להמתין עד שתצמח כאן מפלגה חדשה, יהודית-ערבית, שנציגות ונציגי כול הקהילות המודרות בחברה הישראלית שותפים בה – ובהם הערבים, הדרוזים, הבדווים והצ'רקסים, הלהט"בים, הנשים, החד-הוריים/יות, הנכים, הקשישים, ניצולי השואה, העובדים הסוציאליים, העצמאיים והמובטלים – מתווים את חזונה ויוצאים לממש אותו יחד. זו המפלגה שניסיתי להקים לפני שנה וחצי, וזו המפלגה שאני קורא גם כעת להקמתה.
אה, ואם תהיתם מה כתוב בכותרת הפוסט הזה, הרי זה: "איימן עודה. אמור כמוני. הקהילה הלהט"בית." בטויטר הוספתי לזה עוד משפט: "זה לא כול כך קשה. השפתיים מסתדרות עם זה אחלה."
תודה לכםן על קריאתכםן בדבריי, תודה כפליים על הפצתם. אני זקוק לשותפים ולשותפות למעשה הזה. אינני יכול לרקום אותו לבדי. וכול מי שמרגישה או מרגיש שזו גם דרכה או דרכו מוזמן לדבר אתי בכול עת, במייל ilan@isheinfeld.com, או בטלפון 0522-300098. תודה.
