מייקל שייבון עוד לא יודע זאת, אבל אני מתייחס אליו קצת כמו אל אח, חלק ממשפחה ספרותית יהודית, שאבות אבותיה הם מחברי ספרות ההיכלות וספר הבהיר וספר הזוהר, ר’ נחמן מברצלב והבעש”ט, מספרים חסידיים עלומים וש”י עגנון, משפחה שבה, בהווה, חיים באר הוא אח גדול, וישנם גם שני אחים טובים נוספים, נתן אנגלנדר ונוח גורדון, ולפעמים גם ג’ונתן ספרן פוייר, כשהוא לא מעצבן אותי יותר מדי. לכן, מבחינתי קריאה בספר חדש (בעברית) של מייקל שייבון היא כמו מפגש עם בן-משפחה שלא ראיתי שנים.
את “איגוד השוטרים היידים” שלו אהבתי עד דמעות, ואני מלמד את הפרק הראשון מתוכו בכל סדנת כתיבה שאני מעביר, בתקווה לגרום לתלמידיי לאהבו כמוני, וגם ללמוד משהו מדרכי הכתיבה של שייבון ומנהייתו אחר פנטזיה יהודית. שכן, הספרות העברית החדשה כמעט נטולת פנטזיה, מפני שהקיום הישראלי מרוקן את הפנטזיה, אבל היא נשמרת בטקסטים יהודיים, וניתן למשכה מהם כמו נימי זהב חבויים.
“אבירי הדרך,” סיפור הרפתקאות (עם עובד, 2011), ראה אור במקורו באנגלית בשנת 2007, השנה שבה נדפס גם “איגוד השוטרים הידיי,” ונקרא כעין תמצית מרוכזת של העונג השייבוני. הוא מעוצב כספר נוער, עם רישומי קו מאת גארי ג’יאני, ומפות מאת דיוויד לינדרות, ולכל פרק בו יש שם, המעיד על תוכנות: “על מריבה שפרצה בגלל חיבה יתרה לכובע,” “על תשלום – וצרות, הבונוס הבלתי נמנע שלו,” וכך הלאה.
הספר מספר את סיפורם של שני גברים, הנודדים יחד במאה העשירית בקווקז. זליקמן, רופא יהודי צנום, בעל כישרון מרפא, רקיחת תרופות וסייף, ועמרם, יהודי שחור וגדול גוף, שמוצאו מחבש. זליקמן חי על חרבו הדקה ועמרם מפלס לו דרך באמצעות גרזן עצום.
שני היהודים הללו מצילים נסיך כוזרי, פילאק, שבורח ממבקשי נפשו ומלווים אותו לתוך ממלכת הכוזרים, השוכנת לחופו של הים הכספי. הכוזרים היו שבטי נוודים, שבראשם עמדו הכגן והכגן-בק, המלך היהודי ומצביא הממלכה. עיסוקם העיקרי היה במסחר על דרך המשי, ובמאה השמינית, כאשר החליט מלכם, המלך בולאן, להמיר את דתו ליהדות, נהו אחריו כל בני ממלכתו והתגיירו. הספר שהכי הפיץ את שמעם ואת קיומם היה ספר הכוזרי מאת ר’ יהודה הלוי. ספר נפלא אחר, “מילון הכוזרים,” מאת הסופר הסרבי מילוראד פאביץ’, בנוי כלקסיקון על ההיסטוריה הכוזרית, ובזמנו קראתיו בפליאה גמורה, הן בשל תכניו והן בשל מבנהו יוצא הדופן.
מייקל שייבון, יהודי טוב, מחטט כמו שאר בני המשפחה לעיל בתולדות היהודית, מוצא בהן פרשיות היסטוריות כאלה של הכוזרים, ומוציא מהן את לחמו. בשילוב של תחקיר מדוקדק, יכולת תיאור נפלאה של נופים ומקומות ובני אדם וחוש הומור מצוין, רקח שייבון סיפור הרפתאות מתוק, שבו הדמויות, העלילה ושפת הדיאלוג, כולם מומצאים ממוחו הקודח. הנה, למשל, פסקה אקראית מפרקו השני של הספר:
“‘אז מה אתה רוצה, קיקלופ זקן?’ אמר זליקמן וסגר את חולצתו על הפצע שנפצע, לשם האמינות, בזמן הקרב. הפצע צרב קשות בגלל המשחה, תערובת של יין, דבש, עובש של שעורה ושרף שזליקמן למד לרקוח מדודו אלחנן, שהיה לא רק רב וחכם גדול בעיר רגנסבורג אלא שימש לפנים רופא בחצר המלך במילנו. הפצע היה שטחי, אבל רוח הרפאים של הריבון הטילה מורה בלבו של זליקמן באופן שאלוהי אבותיו, שהתאמץ מאוד דווקא, לא הצליח לעשות מעולם, ולכן סבל בגבורה את המשחה של דודו ירא השמים אף על פי שעשתה אותו נוח לרגוז. ‘אני לא אוהב את הלגלוג הזה על הפנים שלך.'”
שימו לב לקללה הפותחת את הפסקה הזו, שאינה אלא שני חלקי רפליקה אחת בדיאלוג, החובקים בתוכם אקספוזיציה. היא בנויה בתבנית לשון הדיבור בת זמננו, אבל המושג ‘קיקלופ זקן’ הוא בריאה של שייבון, המבוססת על מה שעשוי היה להיות מידע ומטבע לשון שגור באותה תקופה. אחרי כן אנחנו מקבלים מתכון למשחת מרפא, מאלה שניתן למצוא בספר “רפאל המלאך” ובעוד ספרי רפואה עממית ישנים, סיפור על הדוד מרגנסבורג, המביא משהו מן האווירה ההיסטורית של הקהילות היהודיות דאז, ובהברקה לשונית הומוריסטית אחת – ‘רוח הרפאים של הריבון’ – את יחסי הגיבור לאלוהיו.
טבעה של הפסקה הזאת מביא את הדנ”א של סגנונו המיוחד של מייקל שייבון. ידיעה היסטורית, משוקעת בהומור, לעתים מדויק ולעתים מתחכם מעט. מבנה הפסקה, הנתונה כולה בין שני חלקי רפליקה, הוא מבנה דיאלוגי ייחודי וקבוע אצל מייקל שייבון. באורח זה הוא מצליח להכליל את כל המידע האקספוזיציוני הדרוש לקוראיו, ומרחיב את תחושת ה’עולם’ שהוא בורא.
בספר לפנינו קורא שייבון לרוצח המלך הכוזרי ‘בוליאן,’ שם קרוב מאוד לשמו של המלך הכוזרי שהתגייר. יש אפשרות שבזה הוא מציע אינטרפרטציה נועזת משלו לסיבת הגיור ההמוני של הכוזרים ומחירו – רציחת מנהיגיהם הקודמים. אבל העיסוק ביהדות לא בא כאן בהצהרות, אלא בעיצוב דמויותיהם של זליקמן ועמרם, כשני נוודים מניפולטיביים, שאינם מושכים ידם מעורמה וממעשי רמייה כדי לחיות, אבל גם מנצלים את כישוריהם אלה בשדה הקרב, ומגלים, בצד קשיחותם והתנהגותם המנוכרת-כביכול איש לרעהו, גם חמלה וחברות עמוקה.
שוב ושוב מערבבים השניים בשיחותיהם את דעותיהם על האלוהים. למשל, בדיאלוג הבא של זליקמן עם פילאק, הנסיך הכוזרי:
“‘כל דבר מסתיים במוות,’ אמר לו בלשון הקודש. ‘אתה יודע את זה, לא?’
ארשת פניו הייתה טובה ורחומה וקולו רך כקולו של מורה. פילאק הנהן.
‘לכן הנקמה היא דבר מיותר. מאמץ לא נחוץ. יום אחד יהיה בוליאן עצמות בעפר. וכך גם אתה ואני והבהמות הזה שמחזיק ברצועה שלך. הנקמה היא קניינו הבלעדי של אלוהים.’
‘אני רוצה שיסבול,’ אמר פילאק, ‘שיתייסר, שיתפתל בכאבים.’
זליקמן מצמץ והניח את ידו על כתפו של פילאק בדרך שהביעה רוך ובוז כאחד.
‘לך ולאלוהים יש הרבה במשותף,’ אמר. ‘עכשיו, האם אתה מוכן לרכוב בשקט מאחוריי, או שנצטרך לקשור אותך גם בקרסוליים?’
פילאק נראה כשוקל את השאלה בכובד-ראש מרובה.
‘יותר טוב שתקשרו לי את הקרסוליים,’ אמר.”
אך שימו לב, שיש כאן יותר מאשר חילופי דעות על האלוהות. יש כאן סצנה רגשית מאוד, וגם מפתיעה באופן מלא הומור בסופה, כאשר הנסיך השבוי מבקש שיקשרוהו בקרסוליו, מפני שאינו בוטח ביכולת האיפוק שלו.
הספר הקטן והמענג הזה מלא בפנינים כאלה. סגנונו של שייבון הוא כזה, שכמעט בכל עמוד תמצא בו צירופים מענגים והפתעות טובות. ישנם רגעים, שבהם החוכמעס של שייבון נהיות מעייפות. דחוסות מדי. אפשר להבין מי שסגנון כזה הופך למאוס בעיניו, בייחוד בספר קטן כזה, שבו, שלא כמו “איגוד השוטרים היידיים,” הכל נתון בתמצית מרוכזת, כמו בסוכריית אניס, או בשרוכי האניס השחור הממותק של ימות הילדות. אפשר לאכול מזה קצת, אבל כשזה מתארך ומתמשך, בלי דילול, כמו ב”איגוד השוטרים היידיים,” יהיו כאלה שזה יהיה בעבורם מרוכז מדי.
אני, על כל פנים, נהניתי מן הספר הזה מאוד. כיוון שהוא ספר הרפתקאות עשיר וצנום, המלצתי לכם היא, שאם אתם נוסעים לחופשה, תרכשו אותו בחנות הספרים בשדה התעופה וסעו איתו לעולם. מוטב שתקראו ספרות הרפתאות משובחת כזו ולא ‘ספרות טיסה.’
אבירי הדרך: סיפור הרפתקאות מאת מייקל שייבון בהוצאת עם עובד, תרגמה: סמדר מילוא, איור העטיפה: מורן ברק, עיצוב העטיפה: יהודה דרי, 181 עמודים.
