בערב הקר הזה, אחרי שבדקתי עשרות עבודות של תלמידיי מתחת לפטריית החימום ב"אספרסו בר," חזרתי הביתה והתיישבתי לגהץ ערימות של בגדי תינוקות מול הטלביזיה. כמו במקרה נפלתי על התוכנית "14 שבועות," בפרק המלווה זוגות בשבועות הראשונים אחרי הלידה. היו ביניהם זוג דתי וזוג חילוני ואפילו זוג הומואים, וכולם דיברו על השינוי שמביאים תינוק או תינוקת חדשה לחיים, לזוגיות, על המשברים הכרוכים בכך ועל ההתגברות עליהם יחד, כבני זוג.
השתדלתי לשקע את כל כוחותיי בגיהוץ, שולה בגד אחר בגד מערימות הבגדים שכיבסתי השבת, שמונה מכונות כביסה, כמדומני, וחשבתי לעצמי בליבי, שאם ישאלו אותי בשערי שמיים כיצד ביליתי את הסילבסטר בשנתי החמישים ואחת, אומר בגאווה שגיהצתי בגדי ילדים, ואז יפתחו בפני את השער לגן עדן, בע"ה.
אבל במקביל האזנתי לתוכנית, לדבריהם של בני הזוג השונים, וחשבתי על בן זוגי, שנפרדנו כיוון שלא רצה להיות לאב, ולא רצה שאביא ילד בפונדקאות, אלא בהורות אחרת. הצטערתי שאינו נמצא איתי כעת, רואה איתי טלביזיה ורואה אותי משקיע כזו אהבה ומסירות בהכנת בגדיהם של התאומים, שינעם להם לבושם, כשיבואו לאוויר העולם ובפעם הראשונה שילבשו כל אחד מפריטי הלבוש הללו. והצטערתי עליו מאוד.
בד-בבד עם זאת הרהרתי בתגובה מפתיעה אחת, על הפתקים שאני כותב כאן, שקיבלתי בדואר אישי. היא הייתה מפתיעה, מפני שבאה ממי שהייתה חברתי בגיל שבע עשרה, בתיכון. היינו יחד כמעט שנה, ואהבנו איש את רעותו מאוד. וככל נער, גם אני כבר רציתי לממש את אהבתי איתה, והיא התקשתה בזה.
לא אכנס כאן לפרטים. זו הייתה תקופה ממושכת ומייסרת. בסופו של דבר החליטה שעלינו להיפרד, ואני עוד זוכר, כאילו היה זה רק אתמול, כיצד, דווקא ברגע שאמרה לי שהחליטה להיפרד ממני, אמרתי לה – חבל, כי אנחנו צריכים להתחתן, והייתי שמח לו היית אשתי.
היא לא הייתה הנערה היחידה שהכזיבה אותי. את גברותי גיליתי עם חברה שהייתה לי מאוחר יותר, בתקופת הצבא. אבל אי הצפיות של התגובות הרגשיות של חברותיי, ובד-בבד עם זאת משיכתי לבנים, והקלות שיכולתי להשיג את המגע עימם, כבר בזמן התיכון וגם אחריו, הכריעו לבסוף את הכף. בחרתי לכונן את האינטימיות שלי עם גברים, מפני שבמשך שנים ארוכות האמנתי, שרק עימם אני יכול לכונן אינטימיות רגשית, מפני שאני יכול לצפות את תגובתם, להבינה ולעבד ולהגיב עליה נכון.
עברו שנים. הבנתי שטעיתי. שהיכולת ליצירת אינטימיות אינה נחלתו של המין הגברי או של המין הנשי בלבד, והיא תלויה באישיות ובנסיבות הגידול, החינוך וההתבגרות של כל אדם ואדם בפני עצמו. אבל התשוקה, ההרגל, החשש משינוי והפחד מאי-ודאות רגשית המשיכו להוביל אותי בדרכי החיים, עד הנה.
והנה, בתגובתה הקצרה כתבה לי, שכתיבתי מרגשת אותה, מפני שהיא גרושה, ומגדלת כמעט לבדה שלושה ילדים, ואני השתנקתי, וכל שיכולתי לענות לה היה "איך שהחיים גלגלו אותנו," ודי.
פעם אחת בלבד פגשתי בה, מאז נעורינו ועד הנה. זה היה בכנס מחזור שנערך לפני שנים רבות בבית הספר שלנו. שמחנו איש לקראת רעותו, פרשנו מקהל החוגגים הצוהלים והתיישבנו בצד, על גדר אבן נמוכה, טובלים בשלולית אור בהירה של פנס העומד בחצר בית הספר.
"דעי לך, שאני נושא רגשות אשם לגביך," אמרתי לה.
היא הביטה בי מופתעת ושאלה על מה.
"על כך, ששנים חשבתי, חששתי, שאולי כפיתי את עצמי עליך, פיזית. אפילו שלא שכבנו," אמרתי לה.
היא שמה את ידה על ידי, ושאלה "מה פתאום," וצחקה את צחוקה העמוק, משובב הלב, המיוחד. ובאותו רגע הסירה מעל לבי אבן כבדה.
לקח לי הרבה זמן להבין, שנשים, כמו גברים, כמהות למגע, למימוש התשוקה, וכי הגם שהיא סירבה לזה אז, אין בכך משום שלילת כל עילוסינו יחדיו. אבל מה אומר ומה אגיד, הלקחים האלה כבר מאוחרים מדי, מאוחרים מאוד. היא בחייה, אני בחיי, וטוב לפחות שהטכנולוגיה החדשה של הרשתות החברתיות מאפשרת מפגשים כאלה, מעבר לזמן ולמרחב, ועימם צביטה בלב, אבל גם סוג מסוים של נחמה. נחמה ומכאוב והשלמה, הכול יחד. וגם זה משהו שאני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות להסביר לילדיי, כשיגדלו.
אני זוכר את ההתרגשות שבמיון וקיפול בגדי התינוקות הקטנטנים. מזדהה.
רואי, זו איננה טעות. מישהי בסדנאות שלי אמרה לי ש"אצלנו נהוג לגהץ בגדי תינוקות לפעם הראשונה שבה ילבשו אותם," וה"אצלנו" שלה ניצח אצלי כל היגיון, כי היא פולניה, כמוני.
חוץ מזה זה סוג של הכנה, של זמן פנימי, עם עצמי, ומחשבות על הילדים. וגם פירוק מתח מן הציפייה הדרוכה לבואם:)
אילן.
סליחה שאינני מגיב על עיקר העמוד, אלא על פרט לואי: מגהץ בגדי תינוקות? זו פעם שניה שאני קורא זאת אצלך. בפעם הקודמת חשבתי שהתבלבלת בכתיבה, או שזו חלק מהיצירתיות שלך בכתיבה, או שסתם לא הבנתי את הכתוב