סערה. או: תל אביב כן תחכה לי.

     היום היה אמור להיות היום שלי. מיכאל התקשר לסבא שלשום, הביע את געגועיו והזמין אותו אלינו, ואתמול הוא הגיע הנה רק לפי בקשת נכדו. שאלתי אותו אם יוכל להישאר כאן גם היום, כדי שאוכל לרדת לתל אביב, ליום משלי. הוא הסכים. סיכמנו שאגיע עד שמונה בערב, זמן תחילת הסדנה שלי, והוא יוכל לשוב הביתה.

     שמח התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. כתבתי, עשיתי כושר, גיהצתי חולצה והכנתי אפילו חליפה, להתהדר בלבושי בשעה שאני הולך ובא בין הבריות. אחרי הכול, תכננתי לי סדר יום יפה. בשעה 10.00 לקפוץ למתקן מכונות הכתיבה שלי, וליטול ממנו את שתי המכונות שתיקן לי, ב-11.00 לבקר במוזיאון 'אנו' (בית התפוצות), ב-12.00 לנסוע למכון 'גנזים' של אגודת הסופרים בבית אריאלה, לעבור שם על הארכיון שלי, ב-14.00 לאכול ולנוח בבית אבי ברמת השרון, ב-16.00 להיפגש עם תלמידה שלי למפגש אישי בבית הקפה אסף ארטיזנל ברמת השרון, וב-17.00 לצאת לדרך, כדי להגיע לגליל לפני תחילת הסדנה הערב.

     אבל אז קראתי את תחזית מזג האוויר, וככול שנקפו הרגעים הבנתי, שנסיעה למרכז תהיה טעות. היא תחייב את אבא שלי לשוב במכוניתו למרכז ממש בשיא הסערה, ואותי לשוב הביתה בסערה ובחושך. לשנינו נהיגה בכביש שש במצב כזה היא מסוכנת מאד. מוטב שאהיה בבית עם הילדים ביום סוער כול כך, ולא אסכן את נפשי ואת נפש אבי בנסיעה מיותרת.

     אמרתי לאבא שייצא הביתה בבוקר, החזרתי למקפיא את ארוחת הצהריים שכבר הוצאתי לי ממנו לנסיעה, החזרתי את החליפה לארון, והודעתי לכול מי שהייתי אמור להיפגש איתה, שלא אוכל להגיע היום לאזור המרכז.

     זה לא היה לי קל. כבר חודשים ארוכים שלא היה לי יום משלי, יום של סופר, כזה שאוכל לעבוד בו על הקריירה שלי כסופר. לעזור ב'גנזים' בסידור הארכיון שלי, למצוא בו כמה דברים ממחברות הכתיבה הראשונות שלי, הדרושים לי כעת לצורכי כתיבת ממואר, לבחון אפשרות לאירוע לכבוד 'הנזיר היהודי' במוזיאון 'אנו' ולהביא לי את שתי מכונות הכתיבה החדשות הביתה. ואני מייחל להן מאד, מפני שאלה מכונות הכתיבה שבהן השתמש א.ב.יפה, עורך הספרות של 'על המשמר,' המנטור שלי. בתו יצרה אתי קשר לפני שבועיים, הודיעה לי שהיא מוציאה מביתה את המזכרות האחרונות מאביה, ושאלה אם ארצה במכונות הכתיבה שלו. בעבורי, לכתוב על המכונות של א.ב.יפה, זה מעשה עמוק מבחינה רגשית וכיבוד זכרו כאחד.

     אבל נשארתי בבית. התיישבתי להקליד חומרים. היה עלי לערוך שני ספרים של אחרים, שאני עובד עליהם, אך הרגשתי עייף מדי. הייתי בטוח שישנתי הלילה חמש וחצי שעות. מסתבר שישנתי ארבע שעות בלבד. כך אפוא, בשעה עשר בבוקר נרדמתי מול המסך. אז נשכבתי במיטה וישנתי שעה, קמתי, כתבתי, אבל לא הייתי מסוגל לערוך. אני לא יכול לערוך כשאני לא צלול לגמרי.

     בינתיים היום הקדיר. הצצתי מבעד לחלון. עשיתי חישוב מהיר. הילדים ישובו מבית הספר בשעה 14.00. בדיוק אז תפרוץ הסערה. אם ילכו לצהרון, בשעה 16.00 יצטרכו לחזור הביתה בגשם שוטף ובקור. וזה ממש לא מתאים לי.

     אז שלחתי הודעת ווטסאפ למחנכת, שתאמר להם לשוב מן ההסעה מיד הביתה, הודעתי זאת לאחראית על הצהרון – ואז ניגשתי להכין להם ארוחת צהרים חמה ומפנקת. מג'דרה למיכאל, חמין שהפשרתי מן המקפיא לדניאל ולי, ושניצל לחבר שהביאו עמם מן ההסעה.

     שלושתם הגיעו הביתה בריצה, התיישבו ואכלו, והיו מלאי שמחה ומצב רוח טוב. ואני הבטתי בהם אוכלים, והתברכתי בהחלטתי לא לרדת לתל אביב הבוקר. לו היו נשארים בצהרון עד 16.00, ואבא שלי כאן, הוא היה צריך לצאת מהבית בגשם כדי להשיב אותם הביתה, או שהם היו רצים משם כל הדרך הביתה, ונרטבים כהוגן בדרך.

     עכשיו בחוץ סערה גדולה, ובבית חם, ואחרי שהאינטרנט נפל וחזר כאן, ברחבי הישוב, שניהם יושבים ומשחקים עם חברים במחשב, ואני רגוע, לא מיטלטל בכבישים בסופה.

     אחד הדברים שאני לומד בבגרותי הוא מידת הגמישות, היכולת לשנות תוכניות בהתאם לנסיבות. בהיותי בן מזל שור זה ממש לא קל לי. אבל לעתים זה בהחלט נכון לעשות.

     שיהיה לכםן לילה חמים וביתי.