את האלרגיה לקרדית הבית גיליתי לראשונה בגיל שלוש. התעוררתי עם קוצר נשימה חריף במיטתי, ואבא הטוב רץ איתי כול הדרך מהשיכון שגרנו בו, ברחוב התומר בנווה מגן, עד לבית של דוקטור קובלסקי, אי שם בנווה רעים. הרופאה רק הטילה בי מבט אחד, קשוח, כדרכה, ומיד הזריקה לי חומר לווריד. כך הצילה אותי משוק אנפילקטי.
אחרי כן הסתבר, שאני אלרגי לקרדית הבית, שקיננה במזרן הקש שישנתי עליו, מזרן סוכנות ישן ממולא בחציר. ובזכות זה קיבלנו, אחי יאיר ואני, מזרני "גומאוויר."
את השוק האנפילקטי השני חטפתי במהלך סמינר מדריכים של הנוער העובד והלומד בכפר החורש. הייתי בחמישית. קמתי בבוקר בהרגשת נפיחות משונה, ירדתי מהמיטה, ניסיתי להשחיל את כפות רגליי לסנדלים, וגיליתי שהן תפוחות כול כך, עד שאינן יכולות להיכנס בהם. בו-בזמן אמרו לי חבריי, שהפנים שלי מאוד נפוחים, ובקושי רואים את עיניי. הצצתי במראה וראיתי עיני סיני.
נחפזתי אל מרפאת המחנה. את השוק האנפילקטי חטפתי על סיפה. התעלפתי. הזריקו לי חומר והצילו את חיי.
אז הסתבר, שאני אלרגי לתוואי התהלוכה, המקנן בעצי האורן. וכששבתי הביתה מן המחנה מיהרו הוריי ועקרו את ארבעת עצי האורן ששתלו בחצר, לכבוד ארבעת בניהם. תחתיהם שתל אחי אלמוגן, שגדל והסתעף ומפאר את החצר עד היום בצילו הרחב.
בפעם השלישית חטפתי התקף אלרגיה קשה כשהתחלתי לעבוד כדובר התיאטרון "הקאמרי." נכנסתי איזה בוקר לאולם הגדול, כדי לצפות בחזרה על מחזה. ופתאום נתקפתי בשיעול עמוק, טורדני, שלא הרפה ממני. מסתבר, שקרדית האבק קיננה בכול מקום בתיאטרון – בשטיחים שבין המושבים, במסך, בווילונות, כול מקום שעברתי בו גרם לי לקוצר נשימה חריף ולצריבה בכפות הידיים, אם חלילה נגעתי במסך או בווילון.
כך, אפוא, עברתי את כול שנות עבודתי ב"קאמרי" עם קורטיזון. ואחרי כן, כשכבר היה לי משרד ליחסי ציבור, וביתי בנווה צדק הלך ונמלא בספרים ישנים, שליקטתי ועודני מלקט ברחובות – הפך לי הקורטיזון לבן לוויה קבוע.
אבל הוא מנפח את הגוף, מפריש הפרשה מנקבוביות העור, והיה גורם לי להתקפי זעם בלתי נשלט, או לאיבוד עשתונות, שלא פעם באו למול לקוחות המשרד, עובדיו ובן הזוג שלי.
אז ירדתי גם מן הקורטיזון.
ואז פגשתי את פאבל שוורץ, רופא ומדקר, כירופרקט, שהצליח, עונה אחרי עונה, במרפאתו, באמצעות דיקור סיני וטיפול במגנט, להשקיט את האלרגיה, המתפרצת בגופי בכול עונת מעבר.
אין לי מושג מה הקשר בין קרדית האבק לבין עונות המעבר. אבל המעגל המרושע הוא קבוע. קודם כול הגוף והראש שלי מגרדים, ואני בטוח שיש לי כינים, או מנדבושקעס. מקץ כמה טיפולים מיותרים מתחילים האף, העיניים, האוזניים והחניכיים להגיב, ואז אני כבר מבין שזו אלרגיה. כמעט באורח קבע, בזמנים האלה מתפתחת אצלי דלקת אוזניים – ודלקת חניכיים המחייבת טיפול אנטיביוטי. אחד כזה סיימתי זה עתה.
אבל אף אחד לא הכין אותי לתהפוכות מזג האוויר כאן, בתובל, על ההר.
אמנם, כשבאנו הנה לראשונה, באמצע אוגוסט, וחווינו את רוח ההר הקרירה, נשמנו לרווחה והיה ברור לנו שזה המקום שלנו לגור בו. אבל אז לא לקחתי בחשבון, שהסתיו כאן עלול להתחיל כבר בראשית אוגוסט, ושהוא יגיע בחילופין יומיים מהירים בין חום לצינה. שהחילופין הללו ישגעו את הגוף שלי, ויעשו לי התקף אלרגיה מן הסרטים. כזה שאני מצוי בו עכשיו.
אני לא מתלונן, חלילה. אני אוהב את המקום הזה, שהיה לביתי, ואין לי שום כוונות לעזבו לעולם. אבל התקף האלרגיה שאחז בי לפני כמה שבועות והקצין לפני שלושה ימים הוא פשוט איום ונורא. כולי נוטף, מכול פתחיי, הריאות שלי מלאות ליחה צמיגית, הגוף שלי בתחושת אטרף כללית, תזזית בלתי נגמרת, ואף על פי שאני כבר שלושה ימים על אנטי היסטמין חדש שרשם לי הרופא, אני עם קוצר נשימה חריף, בקושי נושם, בקושי מדבר. בעיקר נובח. או כך לפחות זה נשמע כשיוצא קול מפי.
עכשיו אני מוכרח למצוא זמן ולהיכנס לטיפול בדיקור אצל שכנתי, יערה פוגל. שאם לא כן, אני פשוט אצטרך לעלות על רכבת ולנסוע לפאבל שוורץ, למקצה שיפוצים.
שתהיה לכם/ן שבת שלום מתובל הסתווית.
נ.ב.
כל זה בא לומר, שאם בא לכם להתאוורר קצת מאמבט הזיעה של מישור החוף אתם מוזמנים לביקור. רק אל תשכחו להביא אתכם/ן סוודר:)
