"אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."
זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.
המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.
אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.
הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.
הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.
אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.
זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."
כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.
וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.
אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.
מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.
וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.
הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.
באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.
אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.
הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.
אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.
התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.
אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.
אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.
שתהיה לכם/ן שבת שלום.
