עבודות תחזוקה.
יומן מלחמה (256).
ב-15 לדצמבר מסרתי את כתב-היד של ספרי הבא, "להביא משיח", לעורכת שלי. מאז אני לא יודע מנוח. מרחב הזמן בין ספר אחד לבא אחריו תמיד נחווה אצלי כתחושה של אבדן ושל ריק. איך אמרתי בשבוע שעבר למטפלת שלי? "אני מרגיש כאילו אני רץ על גלדי קרח, וכרגע נמצא באוויר, בין גלד לגלד."
אמנם, יש לי כבר טיוטות ראשונות של הספר הבא, שהתפרץ תוך כדי עבודה על הספר הנוכחי. אבל אין בי כעת כוחות אליו. לכן, אני משתדל למלא את ימיי בדברים אחרים. קריאה ובדיקת עבודות תלמידים, שיווק, בישול ואפייה וגם נגיסות קטנות בארכיון שלי – עבודה על סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, ומחכים לשכתוב ולפיתוח, מיון חומרים ישנים, הקלדת מחברות שאין לי מושג מה כתוב בהן, ויש לי כמה מאות כאלה מעשרים-שלושים השנים האחרונות.
זה זמן קשה. חצי ממנו אני בדיכאון, ואין לי מושג אם זה בשל היעדר כתיבה, מזג האוויר החורפי המתעתע או הכדור הנוירולוגי המחורבן שאני לוקח בערך מאז מסרתי את כתב-היד, "דולוקס" שמו, שנועד לסייע לכאבים נוירולוגיים. הוא אמנם עוזר לי בהעלמת תחושת הנימול בידיים וברגליים, אבל מדכדך את רוחי. כך או כך ודאי לי, שאני חייב לחזור לכתוב כמה שיותר מהר.
אז בשבוע שעבר ערכתי עוד גיליון התנגדות וגם עברתי על השירים שכתבתי בתקופה האחרונה ושלחתי מהם לפרסום. ובשבוע הזה, שלשום כתבתי מאמר על ספרו החדש של צבי עצמון, "גמא ורמון", ואתמול שיר קטן. היום רק שכתבתי דברים, ותכף גם הפוסט הזה. ומחר, מי יודע מה יביא המחר, הלוואי ואכתוב בו עוד משהו, אמלא בעוד משהו את הריק הזה, בין גלד אחד למשנהו, כדי לא לראות את התהום, או הפצעים.
בתוך כך הסתערתי על עץ הקלמנטינה שלנו. הוא כרגע הגידול המניב היחיד בחצר, שסבלה מהיפוכי הטמפרטורה ומן הרוחות המזרחיות. כול מה שזרעתי ושתלתי יבש ונעלם בה. רק עץ הקלמנטינה נמלא בפרי.
בתחילה קטפתי ממנו מדי כמה ימים פרי לאכילה. אבל ראיתי שעוד יש בו פרי רב, וחששתי שהרוח המזרחית תמרוט אותו ממנו. לכן החלטתי להכין מרקחת קלמנטינות, ליקר קלמנטינות וסורבה קלמנטינות. מחר או מוחרתיים תתווסף לזה גם עוגת קלמנטינות.
עלי להמעיט מאד בצריכת אלכוהול. אז הליקר הזה ישכב כאן עד שיבואו אורחים. הוא מתווסף לאוסף נאה של ליקרים ביתיים – מתפוזון סיני, רימון, קיווי וכעת גם קלמנטינה. המרקחת יצאה נפלאה, מתוקה-מרירה, והכי טוב לאכול אותה על פרוסת חלה עם יוגורט עיזים, המנטרל את המרירות ומבליט את המתיקות. הסורבה פשוט מהמם. זללתי חצי ממנו היום כקינוח לארוחת הצהריים. וברגע שעוגת השמרים משבת תיגמר, וזה קרוב, כי היא מאוד טעימה, אאפה גם עוגת קלמנטינות.
וכיוון שזה פתח לי את החשק, גם ביקשתי משכניי קערה של תפוזון סיני, והכנתי ממנו מרקחת טובה נוספת.
האמינו לי, הייתי מעדיף להסתפק בפוסט הזה כסיפור. אין לי כוח להפליג שוב, הפעם אל המאה החמש עשרה בסביליה, כדי לחלץ לכם משם סיפור. אומרים, שהריק הזה, בין ספר לספר, הוא מרווח מפרה, המפרנס את הנפש ומשיב לה כוחות, וכי הדחף היצירתי מוכרח לבקוע לבסוף מליבו של היוצר ולדחוף אותו אל יצירתו הבאה. כשלעצמי, אני מרגיש בזמן הזה קצת כמו מת-חי, כי אני חי באמת רק כשאני כותב.
