הבוקר התעוררתי כול כך מנומנם, בשל היומיים האחרונים שנסעתי בהם לירושלים ולתל אביב, שביליתי את כול הבוקר בחשבונות. זה הדבר שאני הכי שונא. לעבור על ההוצאות שלי, שאני מתעד מדי יום, לסכמן בטבלה ולראות מה מאזן ההוצאות וההכנסות שלי, כמה כסף אני צריך מדי חודש, כמה אני יכול להוציא ואילו הוצאות עלי לקצץ. אבל אני מוכרח לעשות זאת כדי לשלוט על תזרים המזומנים שלי, וגם כדי לדעת בכמה לתמחר את עבודתי. ומכיוון שכמה וכמה אנשים ממתינים להצעות מחיר ממני, עלי לעשות זאת מהר.
ירדתי לכרמיאל כדי לקנות כמה חולצות ארוכות שרוול מכותנה מלאה (נותרו רק שלוש בארוני אחרי המיון האחרון, וזה לכול הדעות לא מספיק) וכורסה. מאז עברנו הנה לא הייתה לי כורסה לשבת ולקרוא בה. בשנים האחרונות קראתי בעיקר בעודי מדווש על הסטפר, אבל הסטפר במקלט הכושר בתובל מיושן ונמוך מדי, ואין איפה להשעין עליו ספר. אני יכול רק לשמוע מוסיקה קלאסית ולהרהר, במהלך האימון האירובי. גם זה טוב, אבל זה לא מספיק.
אני חייב לקרוא. ולפיכך מצאתי, בהמלצת חברה מהישוב, כורסה זולה ונעימה בחנות "אורבן" ובקרוב תובא אלי, ואז אוכל לשבת בה ולקרוא.
אחר הצהריים היה בלתי נעים בעליל. דניאל צעק הרבה, בנוגע לכול דבר, מיכאל דיבר בקול יבבני. הוא ביקש שוקו ואז משהו, לא מתוק. משהו כמו טופי.
כשאמרתי לו שיפסיק לחפש כול הזמן עוד משהו מתוק לאכול, הוא ביקש יוגורט עם צ'יריוס, כאילו שהצ'יריוס לא עמוס בסוכר. נתתי לו את זה, ואז הוא ביקש פיצה.
ממש לא בא לי לרדת לכפר להביא לו פיצה. אבל הוא היה כול כך מתוסכל מזה, שעזבתי את שניהם אצל השכנה וירדתי במכונית לכפר, לשלם בעבור פיצה.
עד שהשליח הגיע עם הפיצה זרעתי שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונת גינה, מלפפון שטח ומלפפון ביבי ודלעת גדולה. זה הקצה של עונת הזריעה של דלועים. אני מקווה שלא פספסתי אותה לגמרי.
אחרי ארוחת הערב הראיתי לילדים את אלבום הילדות הראשון שלי. אותי כתינוק, כפעוט, כתלמיד וכנער. זה נתן להם פרספקטיבה טובה על חיי אדם ועל מחזור החיים, בלי שום פרשנות נוספות.
זמן קצר אחרי זה הם כבר נטו להירדם. רק אז הבנתי שדניאל צעק ומיכאל ייבב פשוט מפני שהיו מאוד עייפים מיום מלא פעילות בגן.
לא יכולתי לכתוב גם היום, ואני מוכרח לחזור לכתיבת הספר הבא שלי. נותרו לי רק עשרה ימי כתיבה לפני תחילת הסמסטר, שאלמד בו בשש סדנאות כתיבה שונות, בהן ישתתפו כ-60 תלמידים, שאת עבודותיהם אצטרך לקרוא מדי שבוע. בזמן עמוס כזה אני בקושי מצליח להגיע לעט ולמחברת שלי. שלא לדבר על הספרים שאני עורך בו-זמנית.
זו הסיבה בשלה התחלתי מלכתחילה את הקמפיין שלי לגיוס המונים – לקבל עוד קצת זמן כתיבה. נותר לכם/ן לסייע לי להגיע לזה בדיוק עוד יום אחד. או-אז הקמפיין יסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.
הלילה, רגע לפני שנרדם, שוחחתי עם מיכאל על צימודי לשון. "אתה יודע, מיכאל, ישנן מילים מסוימות בעברית שנכתבו ונשמעות בדיוק אותו הדבר, אבל יש להן כמה משמעויות שונות. למשל המילה 'גיל'. גיל בעברית משמעו בן כמה אתה. אבל יש לו משמעות נוספת – 'שמחה.' יש אפילו שיר כזה: 'גילו גיל גיל גיל/נירו ניר ניר ניר/שירו שיר שיר שיר/כבר הנצו רימונים. אתה יודע מה זה 'הנצו'?"
"לא."
"הכוונה היא שיצאו להם ניצנים. ויש עוד מילים כאלה. למשל 'עיר.' עיר זה מקום עם הרבה בתים וכבישים, כמו תל אביב או כרמיאל, אבל משמעות המילה הזאת היא גם 'מלאך'. ודוגמה נוספת היא המילה 'אף.' אתה יודע מה זה אף?"
"כן, בטח. חוטם!"
התבוננתי בו נדהם. מניין קלט את המילה הגבוהה הזאת.
"נכון, כול הכבוד לך, מיכאל. 'חוטם' זו מילה יפה מאוד. אבל למילה 'אף' יש עוד משמעות. 'זעם.' אומרים אף, או חרון אף, ומתכוונים לכעס איום ונורא."
הוא מלמל משהו ואז נרדם, מחזיק בידי.
תודה ולילה טוב,
אילן.
תודה רבה, תמר! בנוגע לבמיה, כמובן. לגבי הפרח, האם זה אכן חבלבל? ככול הזכור לי חבלבל הוא פרח בר, ואילו כאן זה פרח של שיח מבויית כלשהו.
1. "זה הפרח היפהפה של הבמיה, שפרח היום בגינתי. הוא מסמן, שלא אוכל לאכול את הפרי, שהתבגר כבר מדי, אבל אוכל בהחלט ליהנות מפריחתו." – הפרי בא לאחר פריחת הפרח – מתוך ויקיפדיה: "הבמיה בעלת פרח צהוב הפורח רק יום אחד ולאחר מכן מתפתח פרי הבמיה מתחתיו."
2. הפרח הכחלחל הוא החבלבל