עכשיו כבר מותר לגלות. כשהילדים חולים, זה נורא. אבל החוק על פיו אסור להשיב אותם אל המעון, אלא 24 שעות אחרי שאין להם חום, מקנה לי איתם יום חופש. וזה כיף גדול. כי אז, אחרי כמה ימים של קושי מאומץ, פתאום מגיע יום חופשי, שבו אני לא יכול ללכת לעבודה, כי עלי להיות עם הילדים, ואילו הם כבר בריאים, ואפשר ליהנות איתם.
זהו יום האהבה שלנו. ביום הזה אני מחזיר לעצמי את הילדים, ומפחית מן הקנאה שלי במטפלות שלהם במעון, שמרוויחות כל כך הרבה שעות איתם, שעה שאני עובד.
אתמול היה יום כזה.
בבוקר, אחרי שגרת ההשכמה, ואחרי שעשיתי כושר, באדיבותה של אילנה, הכנסתי אותם לעגלה חדשה ויצאנו לטייל. בעגלה הישנה יש איזו בעייה באחד החיבורים, והיא קרסה לי עם שניהם בתוכה כמה ימים קודם לכן. מזל שאני חזק דיי כדי להחזיקם בתוכה, וגם ליישרה מחדש.
אז הוצאתי מן המחסן את הטיולון הכמו-חדש שחיכה להם שם, עד שכבר יישבו בכוחות עצמם, ואתמול חנכנו אותו.
יצאנו לטייל בשדרות רוטשילד. היה יום שמשי במיוחד. עלינו עד שנקין. בדרך צלצלתי לנעה, חשבתי להציע לה לרדת עם תינוקה החדש לשדרה, לאמבטיית שמש ולמפגש רעים, אבל היא לא הייתה בסביבה.
אז החלטתי לרדת עם הילדים ברחוב שנקין המחודש, ולחזור הביתה דרך נחלת בנימין.
בשני הרחובות האלה לא הייתי המון זמן.
בשנקין גרתי פעם, כשהייתי סטודנט. זה היה בשנת 1982. אחרי כן גרתי ברחוב העבודה, המקביל לו. ואת "קפה תמר" פקדתי במשך שנות צעירותי.
חשבתי להיכנס פנימה עם העגלה, להראות לשרה את הילדים. כדי שתדע לאן נעלמתי. אבל אז נזכרתי איך כעסה עלי בפעם הקודמת שהגחתי לשם, והיא שאלה לאן נעלמתי.
אז עברתי למדרכה הנגדית והמשכתי לרדת בשנקין.
הרחוב יפה. אין מה לדבר. השיפוץ שעיריית תל אביב עשתה בו הפכה אותו רחב, נעים להליכה ולהתבוננות. מי היה מאמין, שבראשית שנות השמונים הרחוב המהודר הזה נראה כמו רחובה הראשי של עיירה יהודית קטנה. עכשיו הכול חדש ונוצץ בו, וחנויות מרהיבות עין פתוחות לאורכו, ובתי קפה הומים.
הדבר היחיד שציער אותי בו הייתה שכבת החול שנותרה על אריחיו, אחרי הריצוף. החול גורם להחלקה, וכמעט מעדתי בו, כשהדפתי לפניי את עגלת הילדים.
מיכאל נרדם כבר בשדרה. השעין ראשו על צד החלק שלו בעגלה החדשה, ונרדם. מאוד הצטערתי, שהוא מפסיד את החלק הזה של הטיול, בעוד אחיו, דניאל, ער ומשמיע קולות הנאה מן העולם.
באמצע שנקין פגשתי את ניר, וירדנו למטה עד אלנבי, בשיחה מרתקת.
אחרי שנפרדנו באלנבי חציתי אותו לנחלת בנימין, שם יש ירידה נהדרת ממש עד שדרות רוטשילד.
באמצע עצרתי אצל "רובינזון," כדי להראות לאליאסף, הבעלים, את התאומים. הוא אב לתאומים בעצמו. וכאשר שמע ממני, שאני מתעתד להביא לעולם תאומים ספק את כפיו ואמר, שיהיה לי קשה, אבל גם נפלא.
והוא צדק.
בדיוק כשהגעתי לחנות נכנס לשם גם יורם רותם.
"מה שלומך?" הוא שאל.
"הנה שלומי," חייכתי והראיתי לו את העגלה.
היה כיף לפגוש את יורם ואת אליאסף.
ירדנו בשדרות רוטשילד בדרך הביתה.
אחר הצהריים יצאנו לטיול נוסף, הפעם בסוזן דלל. גם לונה הייתה זקוקה לטיול הזה. לקחתי איתי שתי צנצנות של מחית תפוחי עץ של "מטרנה," שקניתי, כי לא הספקתי להכין להם מחית פרי בעצמי, ושתי כפיות, וירדנו לרחבה. ישבתי על חלקה העליון של הרחבה, פתחתי את שתי הצנצנות, השענתי את הכפיות על מכסיהן, והאכלתי את הילדים בזה אחר זה, 4 כפיות לאחד ואז 4 כפיות לאחר.
מיכאל אכל בלי בעיות את מחית הפרי. דניאל אכל אף הוא, אבל עשה פרצופים נורא מצחיקים. הוא מצמץ מדי פעם בשפתיו ועשה ברררר כזה, שהשפריץ את המחית מפיו. כנראה שהייתה לו חמוצה מדי.
לונה, בינתיים, הצטרפה לריצתו הלוך ושוב של כלב יפהפה, שבעליו עמד על חלקה העליון של הרחבה וזרק לו כדור. והיא רצה כמשוגעת, פעם אחרי הכלב ופעם אחרי הכדור, עד שאפילו הצליחה לתפוס בשיניה את הכדור שלו.
אחרי שהילדים סיימו קינחתי את הכפיות במפית נייר, הכנסתי הכול לעגלה וירדנו דרך שיפוע הנגישות של הרחבה אל רחבת הקופות של מרכז סוזאן דלל. בדרך פגשנו את יאיר ורדי, עומד ומעשן סיגריה, בשולי הרחבה, כאילו אינו רוצה ללכלך אותה. והוא הביט בילדים ושמח למראם.
אחרי כן הלכנו לרחבת הקופות, כדי להראותם לקופאי, לבן. אבל הוא לא היה שם, לצערי.
אז יצאנו מן הצד השני של סוזאן דלאל, מול "סוזאנה," ועלינו לאט במעלה רחוב שבזי, עד פינת פינס.
ואז בא לי הרעיון, להראות אותם לאבינועם, הספר שלי, שראה אותם רק פעם אחת מאז נולדו, לפני כמה חודשים.
ואמנם, אבינועם ישב, כמו בהזמנה, בהפסקת עבודה קצרה, עם חבר, על ספסל מחוץ למספרה שלו, לבוש בקימונו הארגמן שבו הוא מקבל את לקוחותיו.
"הבאתי לך להכיר את הלקוחות החדשים שלך," חייכתי אליו, והוא קרן מאושר.
שאלתי אותו אם כבר הגיע הזמן לקצץ את קווצות השיער שלהם, שמזדקרות מאחרי אוזניהם, והוא אמר שלא, ואז גחן אל הילדים. דניאל מיד חייך אליו, כדרכו. מיכאל הביט בו בחשד, כפי שהוא נוהג לעשות עם כל זר הקרב אליו.
"הוא בטח פוחד מהקרחת שלי," שחק אבינועם.
"לא, הוא פשוט הגיע לגיל שהוא פוחד מזרים," הסברתי לו.
אבל אבינועם לא ויתר, ודגדג קצת את מיכאל באצבעו עד שהוציא ממנו חיוך.
עלינו חזרה ברחוב פינס הביתה. עברנו במינימרקט בקצה הרחוב. נינה, הקופאית, כמו תמיד, התלהבה מהם.
ואז חזרנו הביתה, בעודי שר להם את השיר הקבוע שלנו "איזה כיף לחזור הביתה, איזה כיף."
ואחרי כן שיחקנו, ואכלנו, ועשינו אמבטיות, והלכנו לישון.
והבוקר, אחרי שלא היו במעון מיום שישי בצהריים, רחלי והאנה ונחלה הגננות-מטפלות ממש שמחו לקראתם.
ואני נשקתי לכל ילד על צווארו, והשתדלתי לצאת משם במהירות, כדי שלא יראו, שבכלל לא בא לי להשאיר אותם שם (אפילו שהם מקבלים במעון טיפול מעולה:)), כי היה לי כל כך כיף איתם אתמול, שבא לי עוד.
אבל גם לעבוד צריך, ולעשות סידורים, ולהתכונן לאיזה בדיקות שיש לי מחר. והנה, כבר עבר כל היום, והם חזרו, ושיחקנו, ורקדנו עם טינה טרנר, ואכלנו והתרחצנו והלכנו לישון.
לילה טוב:)
