על אאוטינג וכלים אחרים כנגד אלימות משטרית.

התנגדות ושמחות אחרות (42).

     ביממה האחרונה געשו קבוצות הפעילים הגאות מסביב לציוץ של עורך הדין גונן בן-יצחק, שרמז כי אחד מחברי ש"ס, שהצביע השבוע נגד זכויות אימוץ לקהילה הגאה, הוא הומו בארון. הדיון הער נסוב מסביב לשאלת האאוטינג. אקט הוצאתו הכפויה של אדם מן הארון הוא חרב פיפיות, שיש לה השפעה קשה על סביבתו. אשתו, ילדיו, באי ביתו. הדיון נסוב מסביב למצב הקהילה הגאה, בתוך התקדמות ההפיכה המשטרית ולמול התוכניות של מפלגת נעם והעומד בראשה, סגן השר אבי מעוז המתועב, לפגוע בזכויות הקהילה. הדיון הזה, כמו דיונים רבים אחרים בקבוצות ההתנגדות, נוגע בשאלה רחבה יותר: מה יכול מיעוט לעשות נגד אלימות משטרית מטעם הרוב, במסגרת מרי אזרחי בלתי אלים.

     הנרי דיוויד תורו, מאבות אבותיה של תורת האי-ציות, כותב: "מיעוט הוא חסר אונים כול עוד הוא מקבל את מרותו של הרוב, ואז הוא חדל אף להיות מיעוט. אבל אי אפשר לעמוד בפניו כשהוא מפעיל את מלוא כובד משקלו." דבריו אלה אמורים להיות נר לרגלי ההתנגדות למשטר החדש בישראל. משמעם ברור: אם נתמיד באי-ציות בלתי אלים, ננצח. השאלה היא אילו כלים עומדים לרשותנו מול אלימות המשטר, ואיזו מידה של אלימות כן יש בידינו לנקוט בה, מבלי לפגוע פיסית בחיי אדם.

     תורו תובע ממתנגדי המשטר להתפטר מתפקידיהם בשירות השלטון. "כשהנתין יסרב להביע נאמנות, והפקיד יתפטר ממשרתו – תתחולל המהפכה." ניצנים לזה כבר רואים אצלנו בקרב אנשי מילואים, שהודיעו כי יסרבו להמשיך לשרת בצבא, ראש רשות ציבורית המתפטר בשל עירוב שיקולים פוליטיים בעבודתו, ושביתת האזהרה של הפרקליטים בשירות המדינה.

     מוהנדס גנדי תובע מאתנו להגן על זכויות היסוד שלנו – הזכות לחופש הביטוי וחופש ההתאגדות. "שום מחיר אינו גבוה מדי לרכישת זכויות יסוד אלה. ובעניין זה לא יכולה להיות שום פשרה, שום משא ומתן, שום כנס." לדבריו, אי-ציות אזרחי הוא זכותו הטבעית של האזרח, ואין הוא יכול לוותר על זכות זו מבלי שיחדל להיות אדם. אבל הוא מסייג זאת כך:   "אי ציות אזרחי לעולם אינו גורר בעקבותיו אנרכיה. אי ציות פלילי עלול להוביל לאנרכיה. כול מדינ המדכאת אי ציות פלילי בכוח. אחרת יקיץ עליה הקץ. אבל דיכוי של אי ציות אזרחי הוא ניסיון לכלוא את המצפון. אי ציות אזרחי יכול להוביל אך ורק לעוצמה ולטוהר." מכאן גם נגזר האיסור לאחוז בנשק. "המתנגד המשתמש בדרך של אי ציות אזרחי לעולם אינו אוחז בנשק, ומשום כך אין הוא מזיק למדינה שיש לה נכונות כלשהי להקשיב לדעת הקהל. הוא מסוכן למדינה אוטוקרטית, מפני שהוא מביא לנפילתה על ידי שהוא משפיע על דעת הקהל בסוגיה שבגללה הוא מתנגד למדינה. אי ציות אזרחי הופך, אפוא, לחובה קדושה כאשר המדינה הפכה למופקרת או למושחתת."

     גנדי מזהיר מפני כל התפרצות של אלימות או הפקרות כללית, ותובע להגביל את תחומי אי הציות והיקפו למינימום ההכרחי לצורך העניין. למשל, כדי להגן על חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. בתוך כך הוא מונה אי תשלום מיסים כאי ציות תוקפני, ופעולות כמו הקמת יחידות מתנדבים למטרות בלתי אלימות, כנסים פומביים, פרסום מאמרים שאינם מתכוונים או מסיתים לאלימות – כפעולות הגנתיות.

     מרטין לותר קינג הבן העמיק מאוד את תורת אי הציות האזרחי. כ'פעולה ישירה' של אי ציות הוא הגדיר :פעולה ישירה בלא לאימות חותרת ליצור משבר כזה, ולהביא לידי מתח יצירתי שכזה, עד שציבור שסירב תדיר לשאת ולתת ייאלץ להתמודד עם הסוגיה שעל הפרק… יצירת המתח היא חלק מפועלו של המתנגד הלא-אלים… לא השגנו אפילו הישג אחד בתחום זכויות האזרח בלי להפעיל לחץ החלטי, משפטי ובלתי אלים."

     מרטין לותר קינג גם מתריע, ש"לעולם אין המדכא נותן את החירות מרצונו החופשי. חובה על הנדכאים לתבוע אותה בפה מלא." ובחוכמתו הוא גם מתריע מפני הטיעון הרווח בפי משטרים אוטוקרטיים ושופרותיהם, בדבר זמן הפעולה. ההמתנה לפעולה. המתינות הראויה לפני נקיטת פעולה. וכך הוא כותב: "כבר שנים אני שומע את המילה 'חכו!' באוזנו של כול כושי היא מצלצלת, מוכרת עד לזרא. ה'חכו' הזה כמעט תמיד היה פירושו 'לעולם לא.'" זכרו בהקשר זה את דיבורי הפשרה של הנשיא הרצוג, את הפניות להתנגדות לחדול מן המחאה כדי לשבת ולדבר. "צדק שנדחה יותר מדי," מבהיר לותר קינג, "הוא צדק שנמנע." וגם: "אנשי הרצון הרע עתידים לנצל את הזמן בהצלחה גדולה הרבה יותר מאנשי הרצון הטוב."

     קינג ממליץ להוציא אל המרחב את המתח החבוי הפועל כבר ממילא במצב כזה. "כדי שנוכל לרפאו חובה עלינו להוציאו לאור מצפונו של האדם ולהציגו באוויר החופשי של דעת הקהל." אך מזהיר, שאי אלימות מחייבת, שהאמצעים שנקוט בהם יהיו טהורים לא פחות מן המטרות שאליהן אנו חותרים. "רע הדבר לנקוט אמצעים בלתי מוסריים להשגת מטרות מוסריות."

     מה, אם כן, נותר בידי האדם ההגון לעשות, בשעה שהשלטון שנבחר ברוב מפעיל עליו אלימות משטרית, דרך חקיקה המחסלת את הדמוקרטיה בארצו, הממוטטת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובזה מכשירה את הקרקע לפגוע בזכויות הפרט שלו, ומחוקקת ומתכננת תקנות שיפגעו בקהילות המיעוט (נשים, ערבים, להט"ב ועוד)? ג'ון רולס אומר, "אי ציות אזרחי נועד לפנות אל חוק הצדק של הרוב, ובתור שכזה הוא צורת דיבור, ביטוי של אמונה."

     אליקים העצני כותב: "בדמוקרטיה יש מקום לאי ציות אזרחי רק נגד תופעות הפוגעות במה שמגדיר ומאפיין את הדמוקרטיה גופה (מעין 'בלתי חוקיות בעליל' מבחינה דמוקרטית), כלומר – פגיעה במיעוט, פגיעה בזכויות האדם ופגיעה בהליך הדמוקרטי." והשופט המנוח חיים כהן מבהיר, "חופש הדיבור וההוראה, האמונה וההטפה יסודי וראשוני עד כדי כך, שהאזרח אינו יכול לשאת את שלילתו של חופש זה. זוהי חירות שאסור לאדם לוותר עליה אפילו במחיר חייו." והוא גם מחריף את דבריו: "אם השלטונות עצמם פוגעים בעליל באמת ובצדק הריהם מערערים את הבסיס לסמכותם. אזרחים העושים יד אחת כדי להגן על עצמם ולהציל את אומתם, ומתשמשים בדרכים כשרות ויעילות כדי לסלקם, בשום אופן אינם מגונים יותר מאלה, המשתמשים לרעה בכוחם בניגוד לטובת הכלל."

     בסקירה ההיסטורית המרתקת שכתב בנוגע לאי ציות ארחי מצטט חיים כהן את הכרזת הפרישה של הולנד ממלכת ספרד, בה נקבע "כי כאשר השליט הופך לעריץ, חובה על כול אזרח להגן ברכושו ובדמו על חירותו  ועל חירותם של אשתו וילדיו." וכך גם בפסיקה של ביהמ"ש העליון של מסצ'וטסטס: "כאשר מחללים את סמכויותיהם למטרות דיכוי, חובה להתנגד להם" ובחוקת ברלין" "לכל אדם יש הזכות להתנגד לפגיעה ברורה בזכויות  היסוד הקבועות בחוקה." ודרגות ההתנגדות המותרת תהיינה חייבות להיות שקולות למושא ההתנגדות ולמטרתה.

     ובכן, מה עניין כול אלה לעניין האאוטינג ככלי מאבק של הקהילה הגאה במשטר החדש הנרקם כאן? אין חולק על כך, כי במידה וחוקי ההפיכה המשטרית יעברו בקריאה שנייה ושלישית, תהפוך ישראל ממדינה יהודית דמוקרטית למדינת הלכה אוטוריטרית, סמכותנית. שבירת מערכת המשפט, הקניית הזכות לבתי המשפט הרבניים לשפוט בענייני הפרט והמשפחה ובחילוקי דעות אזרחיים, ערעור מעמדו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כחוק יסוד, חיקוק פסקת ההתגברות, ודאי גם שאר השינויים שהחקיקה הזאת מכניסה ביחסים בין שלוש הרשויות, משמעם אחד: העמדת המיעוט והאזרח בסכנה של פגיעה ממשית בשלומו ובחייו.

     בהינתן המצע של מפלגת נעם, העמדת המשפחה היהודית הגרעינית כאב, אם וצאצאים, כפירתה המוחלטת בזכותם של להט"בים להביא ילדים לעולם דרך פונדקאות ('סחר בנשים') ובזכותם להורות ולמשפחה, הכינוי של תורות המגדר והקולוניאליזם ושוויון הזכויות כ'טרלול פרוגרסיבי', אנו עומדים בפני סכנה מוחשית. כשם שבמדינות אחרות בזמננו כבר הוכרזו אזורים נקיים מלהט"בים, כשם שרוסיה אסרה על ניראות להט"בית במרחב הציבורי כ'תעמולה', כשם שלהט"בים נרדפים במדינות מוסלמיות, ובטורקיה עליהם להיזהר מאד במרחב הציבורי, כך יהיה גם אצלנו, וחמור מזה. זה עלול להגיע לשלילת צווי ההורות המשותפת, שהושגו מכוח פסיקות בג"צ, ממשפחות גאות, וחלילה גם להוצאת ילדים ממשפחות גאות מתוך אמונה שנולדו בחטא, וכי המעט שניתן לעשות הוא להצילם מידי הוריהם סוחרי הנשים או הזרע, ולחנכם על פי תורת ישראל. זה עלול להגיע גם לתליית הומואים ממנופים, או ממרפסות, כמו באיראן. ואם נדמה לכםן שאני חרדתי או היסטרי, דעו שגם במדינות הללו התהליכים האלה התרחשו מהר מאד. והם החלו בחקיקה שביטלה את זכויות היסוד של האזרח והפרט, חשפה אותם לפגיעת המשטר, ואז גם בעידוד הבריות להלשין על הנטיות המיניות של שכניהם וחבריהם. כך זה היה מאז מעולם. גם בתקופת האינקוויזיציה נהגו להיכנס לעיר, לתלות צו על דלת הכנסייה, לפיו יש לכופרים זמן של שלושים יום להסגיר את עצמם, ואחרי כן – שחובה על שכניהם וחבריהם להסגירם, ולא, יישפטו כסייענים בכפירה.

     טבעו של האדם הוא לשמור על קיומו, על התמד חייו. לכן, בני אדם, גם בישראל של 2023, לא יהססו למסור שמות של פעילי התנגדות, ובתוכם גם של פעילים ופעילות מקהילות המיעוט, כמו הקהילה הלהט"בית, לידי המשטר. למעשה, שרת ההסברה החדשה של ישראל, גלית דיסטל אטבריאן, כבר חשפה שיש בידיה מאגר מידע של מתנגדי משטר, וראש הממשלה כבר הודיע כי הוקם גוף שיטפל בהסתה, עליו יופקד הטרוריסט המורשע, השר לטרור לאומי. כפסע בין אלה, קיומו של מאגר המידע וכינונו של גוף אכיפה נגד הסתה, המורכב מנציגי המשטרה, המוסד והשב"כ, לבין מעצר פעילים בפועל.

     לכן אני נוקט בגישה האומרת כי בנסיבות כאלה, אאוטינג הוא כלי לגיטימי של הפעלת אלימות נגד המשטר. זו אינה אלימות פיסית, אלא רגשית ונפשית. כן, היא עלולה לקלוע את האדם המוצא מן הארון למצוקה נפשית גדולה. אך שלומו וביטחונו של שר ו/או חבר כנסת ו/או נצר למשפחת המלוכה, הנמצאים בארון, אינם עדיפים על פני שלומם וביטחונם של פעילי ההתנגדות, של פעילי הקהילה הלהט"בית וכמובן של חבריה וחברותיה וילדיהם.

     אני לא מסוגל להיות זה שינקוט בפעולת אאוטינג. זאת, משתי סיבות. ראשית, אני אחד הראשונים שיצאו מן הארון בישראל בפומבי. לא הייתי בארון ולו  יום אחד. מרגע שגיליתי, בגיל שש עשרה, שאני נמשך לגברים ולנשים כאחת, מיד סיפרתי על כך להוריי ולחבריי וחברותיי לכיתה. ואחרי כן גם בעיתונות. ומכיוון שכך, ומכיוון שחייתי עם בני זוג שהיו בארון, אינני מסוגל נפשית לנקוט בצעד אלים כזה כלפי זולתי. שנית, לא מכבר ניסו מפעילי מכונת הרעל לטפול עלי משהו נטול כל בסיס או ראייה. לא עשיתי מזה עניין, גם לא כתבתי על כך ברשתות החברתיות כדי לא לעשות לזה כנפיים. תחת זאת, נועצתי בעורכי דין, פניתי לחלק ממי שהפיצו את זה, הבהרתי להם שמדובר בדיבה, והם מיד מחקו זאת. אבל היממה שעברתי עם זה הייתה מטלטלת, ואני יכול רק לשער מה יעבור אדם, שיעשו לו אאוטינג, שיש לו גם סימוכין. אבל אני ממליץ בכול לב לאנשי המשטר החדש – עצרו את ההפיכה המשטרית שלכם עכשיו. אל תעזו להביא אותה לקריאה שנייה ושלישית. כי אם תעשו כן, ייפתחו עליכם שערי הגהינום. ואז, לא רק אאוטינג יקרה כאן. היועצת המשפטית הממשלה תוציא את ראש הממשלה לנבצרות, בית המשפט העליון יבטל את החקיקה האנטי דמוקרטית בעליל, וראשי הצבא, המשטרה, המוסד והשב"כ, בייחוד השב"כ, יצטרכו להחליט את מי הם משרתים. את המדינה, או את חבר הקושרים קשר על הדמוקרטיה הישראלית. אין לי ספק מה תהא בחירתם. אם נתניהו רוצה להיחלץ ממאסר בגין משפטו, מוטב שיימנע ממצב כזה של משבר חוקתי, בעקבותיו הוא עלול למצוא את עצמו במאסר, תא ליד תא עם ההרחבה הנרקיסיסטית האומללה שלו, בנו להשחית ולהרע.