התנגדות ושמחות אחרות (82).
הבוקר הוא היום הרביעי שבו אני כותב, בכתב-יד, פרק ברומן הבא שלי. אני משתדל לעשות זאת לפני שעות ההוראה והעריכה שלי, מיד אחרי ארוחת הבוקר. כלומר, שעה שאני יכול להתמסר כליל לכתיבה ולמה שהיא מביאה עמה, ואחרי כן להתאושש מזה – ולצאת אל עמל יומי.
מלכתחילה תכננתי לכתוב בעודי ישוב בחצר בית הספר, ממתין לבני דניאל עד שיסיים את שיעור ההשלמה שלו בחשבון. אבל דניאל החכם מצא שיוכל לחסוך לי נסיעה אל בית הספר, בכך שיעלה על ההסעה של כיתות א'-ב' לקייטנה שלהם שם, ולכן יכולתי לשבת לאכול ברוגע ארוחת בוקר, ואז רק לנסוע כדי להשיבו משם אל הקייטנה שלו, בתובל.
כך, אפוא, הגעתי לשעה 09.30, שעת תחילתה של הסדנה שלי, מבלי שכתבתי. פתחתי את הזום, בירכתי לשלום את תלמידיי ותלמידותיי, נתתי להם את משימת הכתיבה לשיעור זה, שהתחלתי ללמדם בו את מסע הגיבור, ואז אמרתי להם, שבזמן שהם כותבים, גם אני אכתוב.
הדחף הראשוני שלי היה לקום משולחן הכתיבה, מול הזום, ולגשת אל מכונת הכתיבה שלי, הניצבת על עמוד כתיבה מעבר למסך ולמצלמה המותקנת בו. אבל משהו בתוכי אמר לי, שעלי להתמיד כעת בכתיבה בכתב-יד, ולא לחזור למכונת הכתיבה שלי. ואדרבא, לעשות זאת מול תלמידיי, שיראו אותי כותב כמוהם.
כך עשיתי. ומה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. ראשית, כתיבתי גילתה לי הבוקר דבר, שלא העליתי על דעתי מקודם לכן, אף על פי שאני עובד על הספר הבא כבר כמעט שלוש שנים. קשר נפשי רב עוצמה כלשהו בין שני אירועים דרמטיים וטראומטיים בחיי הגיבור שלי. שנית, מיד עם סיום הגילוי, בשעה שכתבתי את תוצאותיו, יצאה מתחת ידיי סצנה בדויה, שלא הייתי מעלה על הדעת לכותבה מקודם לכן. והיא יצאה חזקה ודרמטית ביותר, וגם משקפת בהתנהגות הדמויות משהו מן הרקע ההיסטורי של התקופה.
הניסים האלה מתחוללים בכתיבה בכתב-יד. כתיבה בכתב-יד היא הכתיבה הכי ישירה, בין תודעת הכותב, דמיונו היוצר ועיני רוחו, נשמתו ומה שהיא קולטת מן העולם, מן המרחב, לבין הנייר. בכתיבה ביד אין שום חציצה בין תודעת הכותב לבין הנייר לבד מן היד הכותבת. מעלתה גדולה.
הכתיבה במכונת כתיבה אף היא מיוחדת. מכונת הכתיבה מכריחה את הכותב להתעכב. קצב ההקלדה בה אינו מהיר כמו במקלדת מחשב, יש הכרח לוודא שסרט הדיו מסתובב כראוי מצד לצד, לא אחת יש לסובבו ידנית מכאן לשם ומשם לכאן, הדף נגמר ויש לשלפו מן המכונה ולהחליפו באחר, וכול החלפת דף, והצטברות הדפים המודפסים זה על זה, מקנה לכותב את תחושת ההתקדמות שלו ומאששת את התקדמותו בעצם נפחם של הדפים הנערמים זה על זה.
מכונת הכתיבה גם נעדרת כול הפרעה חיצונית לה, כמו מסך, הטכנולוגיה של 'חלונות', הקרינה הגלויה והסמויה, ההתראות המקפצות בתחתית המסך והפיתוי ללחוץ על סמלילי הווטסאפ, המייל, הפייסבוק, הטוויטר ושאר היישומים והרשתות החברתיות, המופיעים בתחתית או בצד המסך.
המחשב הנייח, או הנייד, הפך לנו זה מכבר להרבה יותר מאשר כלי כתיבה. הוא תחנת ממסר, מקום החברות, הגשר המיידי והישיר בינינו לבין חברת האדם והעולם. הכתיבה על מחשב כרוכה בהתגברות על הרבה מאוד מכשולים. ראשית, הקרינה הסמויה והגלויה של המסך. שנית, ההתמודדות עם הצורך להרחיב, לצמצם, להסיט או לקדם חלון אחד מפני משנהו. שלישית, עצם ההתמקדות במסך מסכלת את הפעולה הנחוצה, החשובה והטבעית לנו כול כך – נשיאת העיניים מן הכתוב אל המרחק, אל המרחב, הבהייה בנוף הנשקף אלינו מבעד לחלון או בקירות החדר שאנו כותבים בו – כדי לראות עליהם את 'הסרט' הפנימי של עלילת הספר שאנו כותבים כעת, ולשמוע את הדמויות בפעולתן.
במחשב אורבות לנו עוד שתי צרות אחרות. האחת היא פס הגלילה, האחרת היא כפתורי המחיקה. הצרה עם פס הגלילה מתחילה ברגע שאנו מסיימים לכתוב משהו, קמים מן השולחן לשירותים או למכונת הקפה, ואז שבים אל שולחן הכתיבה, ואומרים לעצמנו שנגולל רגע לאחור את הטקסט, כדי לראות מה כתבנו ובמה סיימנו לפני שלקחנו לעצמנו הפסקה, כדי שנדע מניין להמשיך לכתוב.
ברגע שאנו נוגעים בפס הגלילה, ומסיטים את הטקסט שכתבנו מול עינינו, אנו מפעילים בקרבנו, בלא מודע, את הצנזור הפנימי, או המבקר הפנימי, אותה ישות מרושעת, שנוצרה בשלב הכי מוקדם של חיינו, בינקות, כתוצאה מן החיזוקים והסנקציות שבהם ליוו הורינו, הגננות והסייעות והמחנכות והמלמדים שלנו, את תהליך עיצובנו כבני אדם.
הישות הזאת, הצנזור והמבקר הפנימי, צצה תמיד ברגע שאנחנו רק מעיזים לעשות צעד יצירתי. 'מה, את באמת חושבת שאת סופרת?' היא לועגת לך, 'לא קראת מספיק ספרי מופת בחייך', או 'הלשון שלך דלה,' או 'אין לך דמיון בכלל', 'מוטב שתלכי לעשות כביסה.'
לכן, אני אוסר על תלמידיי לגולל טקסט לאחור, ותובע מהם לכתוב – ולשכוח. לעולם לא להביט במה שכתבו, רגע אחרי כתיבתו. שכן, רגע אחרי כתיבתו עודנו מצויים בהתלהבות היוצרת שממנה נולד, וזה לא זמן נכון לנסות לשפטו. כול שיפוט של טקסט רגע אחרי כתיבתו הוא לקוי, לא ראוי, לא אובייקטיבי ובלתי סביר. למעשה זה לא שיפוט, זו קטילה. ולכן ראוי לתת לכול מה שאנו כותבים 'להתקרר' איזה שבוע-שבועיים, לכול הפחות, לפני שאנו מביטים בו בעיני העורך, הצנזור או המבקר.
צרה שנייה של המחשב היא כפתורי המחיקה. הם איומים. אתה כותב, ואז מוחק לאחור את מה שכתבת, מפני שאינו טוב בעיניך. ואז כותב שוב, ושוב מוחק, ומצמצם, או מסיט, או מרחיב. הקלות הבלתי נסבלת שבה המחשב מאפשר זאת, היא מסוכנת מאד לאנשים כותבים. שכן, חלק מהותי ומשמעותי מאד בחיי הכתיבה הוא שמירת כול טיוטה.
מדוע לשמור טיוטות? מפני שהטיוטות הן המצע עליו נובטת וממנו צומחת כתיבה טובה. גרסה ראשונה של טקסט, כול טקסט, היא תמיד חסרה. היא רק פני התכסית של הסיפור החבוי באמת מתחתיה. כול טקסט יש בו שלושה משלבים לפחות. המשלב הראשון הוא הסיפור הגלוי, המוצהר. המשלב השני הוא של דברים הנרמזים בטקסט, מקומות שאנו חשים שעוד יש לנו מה להעמיק בהם, דמויות שעלינו להכירן טוב יותר, סצנות שעלינו להרחיבן. המשלב השלישי בטקסט נסתר עוד יותר. הוא נגלה ברגע שאנו חשים, שבין השורות, בין המלים, מבעבעת או מתרגשת איזו 'מהות' נסתרת, איזה חדר רגשי שעוד לא העזנו לחקור, מקום שלא הכרנו כלל, איזה אופל, או יופי, שלא שיערנו שנמצא בנו כלל.
כול הדברים הללו ממתינים לפיתוחם בתהליך השכתוב. אך השכתוב יכול להתחיל רק אחרי סיום הכתיבה של גרסה ראשונה של סיפור. ואם אנו עסוקים כול העת במחיקה לאחור של מה שכתבנו, אזי לא נותרת בידינו גרסה ראשונה לפתח ולשכתב. לכן, אני פותח כול סדנה ראשונה עם תלמידים ותלמידות חדשים בהטלת איסור גורף על מחיקה, קריעה, קשקוש, גזירה, שרפה, כילוי או השמדה של טקסטים, ולו של שורה או מלה מכל מה שיכתבו וייצא מתחת ידיהם. הטיוטות, אני מסביר להם ולהן, הן מקור זהבכם/ן. מרגע שפגשתם בי, אסור לכם/ן למחוק דבר היוצא מתחת ידיכם/ן. רק לכתוב, ולצבור. לכתוב, ולשים בקירור. ומקץ איזה זמן, כול אחד ואחת מכם/ן יידע מתי, לשוב אל הטקסט ולקרוא אותו בעיני המבקר והצנזור הפנימיים שלכם, שכעת, ורק כעת, בשכתוב, ולא במהלך הכתיבה של הגרסה הראשונה, מקבלים את תפקידם הנכון – עורכי טקסט, משכתבי טקסט, לא מקפדי טקסט.
הבחירה באיזה מדיום נכתוב, בכתב-יד, בעט נמרח על מחברת, במכונת כתיבה או במחשב, היא מהותית ומשמעותית מאד לתהליך היצירתי, ומכתיבה במידה רבה את תוצריו. אך לא פחות מכך, וזאת אני אומר כמובן מניסיוני האישי, היא קובעת את תכניו. מכיוון שלמדתי להקליד על מכונת כתיבה כבר בגיל ארבע-עשרה, אני מקליד מהר מאד. אני מקליד בכתיבה עיוורת. עד כדי כך, שכאשר התגייסתי לצבא ונשלחתי לקורס מש"קי שלישות קיבלתי פטור משיעורי הקלדה. אבל קצב המחשבה שלי מהיר מאד, לפחות כמו קצב ההקלדה. כתוצאה מכך, מה שיוצא מתחת ידיי כאשר אני כותב על מחשב הוא, מצד אחד, רהוט מאד, ומצד שני דליל, מימי, שטוח.
כאשר אני כותב בכתב-יד אני הכי זורם. הכי בלתי אמצעי. אבל אז יש לי גם ייתור. ואילו מה שאני כותב במכונת כתיבה הוא הכי שלם בגרסתו הראשונה, מפני שאינני מתיר לעצמי, באופן לגמרי בלתי מודע, להתברבר. אני מתחיל בכתיבה אוטומטית, אבל די מהר נכנס לכתיבה מוקפדת ורהוטה יותר.
עצתי לכם ולכן היא, אפוא, לא לקדש שום מדיום לכתיבה. לא להינעל על מחשב. גם לא על מכונת כתיבה. תמיד קחו אתכם מחברת ועט, וכתבו בכול מקום. ועל מקום הכתיבה אכתוב בפוסט הבא.
אם דבריי עזרו לכם באיזו דרך, אשמח אם תעזרו לי במימושו של ספר-שיריי הבא, "מקום אחר אין לי," שנותרו רק עוד עשרה ימים עד לסיום קמפיין הההדסטארט שלו. לחצו על הקישור להלן, רכשו לעצמכם/ן עותק מן הספר, ובזה תסייעו לי להוציאו לאור.
https://headstart.co.il/project/72749
תודה רבה.
