יומן מלחמה (126).
החיים בתוך דריכות גבוהה ומתמדת קשים לכולנו. הם גם גובים את מחירם, הגופני והנפשי. אבל בלית ברירה, גם הדריכות היא כוח מניע, משאב שניתן להשתמש בו, כדי לחיות את החיים בתוך ההווה.
ישנם רבים וטובים שהעדיפו להסתלק מכאן לעת עתה. אינני שופט אותם, ואף אני הרהרתי בכך לא אחת במהלך השנה החולפת. אבל בתוך תוכי הבנתי, שהאפשרות להגר או ללכת מכאן אינה קיימת בעבורי. בין שתי הברירות הללו אני מעדיף, מעצם טבעי וחינוכי, את החיים המתוחים בדריכות מתמדת על פני הדיסאוריינטציה הזמנית או הקבועה, הכרח הלמידה של מציאות חדשה ואי-הוודאות האישית והכלכלית, הכרוכות בחייו של מהגר, בחיים באֵימת הגולה.
לברירה הזאת יש מחיר. תחת אשר אהיה כעת עם בניי בארץ אחרת, מנסה לפענח את אורחותיה וללמוד את לשונה ואת תרבותה, אני בוחר שוב ושוב לעמוד מול סימני הסכנה של החיים כאן, ולהעדיף את החיים במולדת, בתוך המוּכּר, גם אם הוא כעת קודר ומאיים ומכלה את הנפש. אני מעדיף לחיות בתוך דריכות מתוחה ומתמדת, ולנסות לשחזר מתוכה לי ולנו תקווה.
בחירה זו אינה מתעלמת מן המציאות. ההפך הגמור הוא הנכון. לחיות בתוך דריכות משמעו להיות קשובים לכול שינוי או החמרה בנסיבות, ובכול רגע נתון לנסות לפעול בתוך האיום, לא מחוצה לו. זה מחייב הרבה כוחות נפש ובחירה יומיומית במה אני ממקד את מבטי, אילו פעולות אני עושה כדי לעבור את היום ומה אני משדר לסביבתי הקרובה והרחוקה יותר. חרדה טהורה או תקווה מתחדשת, אֵימת הקץ או התעקשות על עתיד, על עצם אפשרותו של עתיד ועל טיבו המואר.
הבחירה לחיות בדריכות מתמשכת אין משמעה בריחה מן המציאות. היא אינה מעמעמת את חרדת ההישרדות, אלא נבנית מתוכה. היא מנגנון התאמה נפשית למצב דחק קיצוני, לחיות בתוך הפחד, מבלי לעמעם אותו בתרופות, באלכוהול ובאמצעים אחרים, לבחור לשרוד בו תוך כדי תנועה בכל רגע נתון אל העתיד, גם אם מרחקו מרחק יום, לא שנה ולא דור ולא מאה.
אמש, כשהדריכות כאן טיפסה לשיאים, נסעתי למג'דל כרום לקנות שק תערובת לתרנגולות. נותרתי עם רבע שק, ואמרתי לעצמי בליבי, שאם תתרגש עלינו המתקפה האיראנית טוב שיהיה לי במה להאכיל את התרנגולות, ולא אצטרך לרדת לכפר תחת אש. בצאתי ממכון התערובת עברתי גם אצל פאהד, חנות הציוד החקלאי הגדולה באזור. קניתי אצלו שלוש ממטרות טפטפה, שאתקין אותן היום בתוך הערוגות בגן הירק שלי, כדי להבטיח שהן מושקות כהלכה. זאת, כדי שהירקות שזרעתי ושתלתי בהן ימשיכו להתפתח ויניבו תנובה נאה.
בלילה הבחנתי בכך שתיכף הלחם שאפיתי נגמר. מאז דניאל החל לאכול אתי את הלחם שאני אופה, הוא נגמר בקצב מהיר יותר. אז הכנתי מחמצת כדי שאוכל הבוקר להכין איתה בצק חדש.
אחרי כן חזרתי לעבוד. בחודשיים האלה אני עורך בו-זמנית ארבעה ספרים, שלושה ספרי שירה ונובלה מקראית. ספר שירה אחד כבר סיימתי, אתמול החלטתי לסיים את הנובלה המקראית. רציתי לוודא, שעמדתי במשימה, שמסרתי למחברת את ספרה שלושה שבועות לפני תאריך סיום העבודה, וחלילה לא הותרתי את הספר אצלי, לא גמור, בזמן מתקפה.
עבדתי קשה מאוד בימים האחרונים על הספר הזה. בו-זמנית, כהפוגה, המשכתי לאסוף ולערוך יצירות על תקווה, לגיליון התקווה שאני מתכוון להוציא לאור לקראת חגי תשרי, וכבר שוחחתי שיחה ראשונה עם הוגה וסופר יקר, על הגיליון שאחרי התקווה, גיליון המנהיגות, שאני מתכנן לאחרי חגי תשרי, לאחרי המלחמה, כי בזה יהיה עלינו לעסוק, בדמות המנהיג הראויה בעינינו, במידותיו ובדרכיו.
ההתמודדות עם מצב דחק מתמשך אינה קלה. כפי שכתבתי בפתח דבריי, היא גובה מחיר גופני ונפשי. אבל גם הדריכות היא כוח מניע, אסטרטגיית קיום ואפילו כלי נשק. ומעצם טבעה היא גם התשובה הכי טובה שיכולה להיות לנו מול המלחמה הפסיכולוגית שכופה עלינו איראן. אם מנהיגיה חושבים שיוכלו לרסק אותנו באמצעות קליעתנו לדריכות מתמדת, הם לא מבינים את הרוח הישראלית, לא את ההיסטוריה היהודית ולא את לקחי השואה. אנחנו עם עיקש לפחות כמו העם הפרסי, וההיסטוריה שלנו לימדה אותנו לחיות ולשרוד בכול מצב, וגם להיחלץ ממנו אל עתיד טוב יותר, בכוחות התקווה והאמונה.
בסיום הדברים האלה אומר עוד משהו. היועצת המשפטית לממשלה השיבה אתמול לבית המשפט הגבוה לצדק על העתירה שהגשנו בפניו, בדבר פסלות הכהונה של נתניהו. תשובתה מנוסחת בלשון משפטית, ואינה נהירה לי משום בחינה. תקוותי היא כי בית המשפט ידחה את תשובתה, בגין היותה פוסחת על שני הסעיפים ונמנעת מהכרעה. שאם לא כן, אם בית המשפט יסמוך ידיו על תשובת היועצת המשפטית לממשלה לעתירתנו, הרי שבכך יעיד כי שומרי הסף חדלו מיכולתם לשמש בתפקידם, וכי המבצר נפול נפל.
או-אז, המסקנה היחידה שתתבקש מזה היא כי ישראל הפכה כבר לדיקטטורה, כי הציבור הדמוקרטי נפל טרף בידי ראש הממשלה ותומכיו. למסקנה כזו יש השלכות מרחיקות לכת. היא תחייב את ראשי הציבור הדמוקרטי והליברלי לרדת למחתרת ואותנו כולנו להתכונן מעשית, בכול דרך אפשרית, לקראת יום פקודה. אם איננו רוצים לוותר על ארצנו, ועל חיינו במדינה יהודית דמוקרטית, יהיה עלינו לקום כאיש אחד ולהגן עליה, בגופנו ממש.
הדריכות אינה דרך חיים מיטבית אלא מֵרֵעה, מכלה את הגוף ואת הנפש. עדיפים בעיניי פי עשרת מונים החיים מתוך אמונה, מתוך תקווה. אבל החיים בדריכות מחייבים אותנו לראיית המציאות כהווייתה, לפיכחון מצמית. כשם שעלינו להתגונן ולהיאבק כעת מול מבקשי רעתנו מחוץ, אנו עלולים בקרוב מאד להידרש להיאבק על חיינו מול אויבינו מפנים. הדברים האלה כבר הומחשו לנו באירועים בשדה תימן, ומומחשים מדי יום בהתנהלות הפורעים מול חיילי צה"ל והפלסטינים בשטחים הכבושים. הלוואי ולא תתפתח לאימה שרק שם אחד לה – מלחמת אחים. אבל גם זו אפשרות איומה, שעלינו להיות מוכנים לקראתה.
