השבוע מזג האוויר השתנה פה, בצפון. מיכאל מיד הסכים לעבור לבגדים ארוכים. דניאל סירב. שלשום, ביום שכבר היה ממש קר וגשום, הודיע לי שהוא יוצא לתחנת ההיסעים בבגדים קצרים.
"אתה תחלה בדלקת ריאות," הזהרתי אותו, "הקיץ נגמר, והיום קר ויירד גשם."
הוא סירב לשמוע, מתבצר ביכולת העמידה שלו למולי.
"אני לא מתכוון להתווכח אתך," אמרתי לו, "אבל אם אתה לא מקבל את ההחלטה שלי, גם אני יודע להיות קשה." ניגשתי ואספתי בידיי את מכשיר הטלפון הנייד שלו, את האוזניות שלו וגם את המשור שקניתי לו, ולאחיו, לבקשתם, כדי שיוכלו לפלס בו את דרכם בשיעורי היער שלהם, בבית הספר.
שמתי אותם בקצה הבית, על ארונית הנעליים.
הוא ניגש והחליף את בגדיו הקצרים בארוכים, ואז יצא אל תחנת ההיסעים.
חיכיתי קצת, נטלתי לידיי את מכשיר הטלפון שלו והלכתי אחריו. הוא כבר התיישב על מעקה הברזל הגבוה בחזית התחנה. הושטתי לו את מכשיר הטלפון וחיבקתי אותו בישיבה.
"דניאל," אמרתי לו, "לעולם אל תנסה לקחת ממני את מרחב ההחלטה שלי. אני ההורה שלך, ואני המחליט מתי אתם צריכים ללבוש בגד ארוך. אתה יכול להחליט באיזה מכנסיים תתלבש."
הוא חייך חיוך ממזרי, של ילד היודע שאביו שם לו גבול.
למחרת, אתמול, הייתה סצנה דומה. אך הפעם לא הצטרכתי להחרים לו את הגדג'טים. פשוט הזכרתי לו, "מרחב ההחלטה שלי הוא עם אילו בגדים אתם מתלבשים, אתה יכול לבחור בין שני זוגות המכנסיים האלה," הראיתי לו את המכנסיים שהכנתי מבעוד מועד.
הוא בחר, התלבש ויחד יצאנו לתחנת ההיסעים.
הערב, ליל שישי, עשה לי את התרגיל החדש שלו. בישלתי מרק עוף שיצא נפלא, ויש שניצלים מוכנים במקרר וגם עוף בתנור. הצעתי להם לאכול. מיכאל ביקש מרק עוף, ואחרי שסיים אותו גם אכל קערית דגנים שלי בחלב (סליחה, אני עוד לא מקפיד עמם על דיני הכשרות). דניאל אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה לאכול, חזר לעיסוקיו, ואחרי שכבר הורדתי הכול מן השולחן והדחתי כלים הוא צעק שהוא רעב.
"אם אתה רעב, תגיד לי מה אתה רוצה לאכול," השבתי לו.
"אני לא יודע."
"אם אתה לא יודע אז תצטרך להישאר רעב," השבתי.
"מה יש?"
"כבר אמרתי לך. אבל כרגע אני מכין לי אורז. אני יכול לתת לך אורז עם קטשופ."
"טוב. אז אורז עם קטשופ."
אכל ועוד איך.
החיים עמם כעת רצופים בהתנסויות כאלה. למשל, הבוקר דניאל ביקש ממני צבע עץ לבן, כדי לצבוע את השרפרף שבנה, וצבע זהב אקרילי כדי לצבוע בו עבודות יד. כמו כן שלחו אותי להחליף את אקדח הדבק החם שרכשנו רק לפני יומיים, מפני שאינו עובד.
כול אלה הכפילו את זמן הקניות והסידורים שלי, אך עשיתי כול זאת והגדלתי עשות. הבאתי להם עוד אקדח דבק חם, כדי שלא יריבו ביניהם על השימוש בו, וחבילת דבק חם צבעוני.
הם מאוד שמחו, חיבקו אותי וקראו לי 'אבוש.' אבל ברגע שלא הצליחו להפיק דבק מאקדחי הדבק החם התנפלו עלי, שהייתי צריך לבקש מן המוכרת בחנות שתסביר לי איך להפעיל את אקדחי הדבק האלה, או להתבונן בה בשעה שהיא עושה זאת. כשהצעתי להם לגשת לגננות בתובל או לאחד השכנים בעלי הכושר הטכני להיוועץ בהם בדבר זה, סירבו. והם עשו זאת בצעקות.
"אתם יודעים, אני הייתי מאוד שמח הבוקר, שהספקתי לעשות כול מה שביקשתם ממני. הייתי בטוח שאשמח אתכם," אמרתי להם, "והנה עכשיו אתם צועקים עלי כאילו שאני לא בסדר. יש לכם אפשרות לגשת לשאול מישהו איך להפעיל את אקדח הדבק החם. אם אתם לא עושים את זה, זו בחירה שלכם, אבל אל תבואו אלי בטענות, כי בסוף תוציאו לי את החשק לפעול למענכם."
וגם זה שיעור. בהכלה, בגבולות, בכפיות טובה ובהכרת תודה.
*
החבר הכי טוב שלי גר כבר למעלה מעשור בטורונטו. בפעם האחרונה ראיתי אותו לפני כחמש-שש שנים. זה משגע אותי. אני מתגעגע אליו, ושום שיחת ווטסאפ או תכתובת מייל לא יכולה לשנות את זה.
הבוקר, כשנעמדתי להכין את החמין הראשון העונה, חשבתי עליו. הוא מאוד אוהב את החמין שלי, ואני דמיינתי איך אני נוסע במיוחד לטורונטו כדי להכין לו סיר חמין. אבל אז ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתרוצץ בין החנויות של הגויים, מחפש קישקע, מנסה להסביר להם מה זה, או, גרוע מזה, מנסה למלא ולתפור גרון בעצמי.
מחר אצלם לו את מראה הסיר המהביל. אבל זה לגמרי לא אותו הדבר כמו להסב עמו אל השולחן, ולאכול אתו את החמין הראשון בעונה.
וזה מעציב.
אין לי צל של טענה כלפיו, או כלפי כול אדם צעיר אחר, המואס בחיים כאן, ומחליט להגר מכאן למקום אחר. המקום הזה קשה לכולם. בתוך שבעים ומשהו שנים הצלחנו להקים פה מדינה נהדרת, ולפורר אותה באחת.
כבר כמה חודשים שיש לי האפשרות להנפיק דרכונים זרים לי ולילדיי. אני עדיין מחכה עם זה. זו מחשבה שקשה לי להעלות על הדעת, להיות בעל אזרחות פולנית, ישמור השם.
כף רגלי לא דרכה עד כה על אדמת גרמניה או פולין. נשבעתי, שאגיע אליהן רק אחרי שספרי על אודות השואה, "שדלץ" ו"כשהמתים חזרו", יתורגמו לפולנית ולגרמנית, כדי שאוכל להטיח בהם את עוולותיהם.
כעת אני מתבונן בנעשה כאן, מתגעגע לחבר הכי טוב שלי החי בגולה, ותוהה האם אפשר לנדוד לשם עם דרכון פולני ועם סיר חמין.
