כללי

יום ה(כי) פורים. או: על צביעות ועל צומות.

החג היחיד שהחרמתי מלוח השנה העברי הוא יום הכיפורים. זהו לא חג בעבורי, אלא מפגן קולקטיבי של צביעות. בני אדם ערלי לב, שבמשך כל ימות השנה, אפילו עד רגע לפני כניסתם לבית הכנסת, ולעתים אף תוך כדי שהותם בו, עושים רע בעיני השם ובין אדם לחברו, ורגע אחרי כן עוטים על עצמם טליתות זכות מלובן, מפסיקים לגרגר למשך עשרים וארבע שעות, מגלגלים עיניהם כלפי שמיא וחושבים שבזכות הגייתם העילגת את פיוטי החג יצילו עצמם ממוות וממיני אסונות.

חס וחלילה, אינני חושב כך עליכם, קוראיי הנאמנים. אך ישנם די והותר כאלה, העונים לתיאור (המר) שתיארתי לעיל. אספר לכם רק אנקדוטה אחת כדי לבאר את כוונתי.

יש אדם אחד, שכל חיי השתדלתי לעזור לו הרבה. הוא אדם נכה, וזקוק לעזרה ממשית. לסחיבת סלים מן המכונית, להזזת מטרדים מקרבת ביתו. יום אחד הייתי מוטרד וכאוב לב, וביקשתי להניח תפילין. אלא שעשיתי כן רק פעם אחת בחיי, ביום היותי לבר מצווה, ושכחתי את המנהג. לכן ביקשתי ממנו שייטול אותו עמו לבית הכנסת ויסייע לי בהנחת תפילין. הביט בו אותו אדם ואמר לי, בלא כחל ושרק – שכף רגלך לא תדרוך לעולם על סף בית הכנסת שלנו.

מדובר בבית כנסת בשכונתי.

אנחנו ממשיכים לעזור זה לזה כמידת יכולתנו. אבל את עגמת הנפש שגרם לי אז לא אשכח. מאז, אני נכנס לבית הכנסת רק כתייר. אם זה בית כנסת של קהילה יהודית נידחת, כמו בבואנוס איירס, איקיטוס או ג'מייקה, הרי זה מרגש מאוד. ואם זה בית הכנסת שגדלתי בו כילד וכנער, וכעת אני מביא אליו את בניי, זה מרגש שבעתיים. וזה גם מרגיש לי בית. אבל זהו. זה הכול.

איש לא יראה אותי בבית הכנסת מתוך כוונה להתחבר למניין, למתפללים שאינני מכיר או לזרים המטילים דופי בי ובאורחות חיי. ולכן, גם יום הכיפורים, שכל כולו מיוסד על וידוי והתענות וייסורים והיטהרות בצוותא, אינו החג שלי. ולעולם לא יהיה.

בית הכנסת שלי נמצא בלבי. גם אלוהי שוכן בו. ושם אינני זקוק למניין כדי לקרוב אל אלוהיי, לשוח עמו או לבקש ממנו את בקשותיי.

היו שנים שבהם הסבירו לי הוריי, שמצווה לצום ולהתענות בחג, מפני שזה מה שעושים כל יהודי העולם, בכל מקום שהם נמצאים בו. עצם השתתפותי במנהגי החג משמעה, שאני בן העם היהודי וחלק ממנו. קניתי את זה למשך שנות נעוריי, שבהן השתדלתי לצום, בעיקר כדי להתחרות עם יצרי 'הרע,' כלומר – עם רעבוני הבריא, ועם חבריי, שהיינו משווים בינינו מי צם ולמשך כמה זמן.

לא עוד.

אני אוהב לאכול, רגיל לאכול בשעות מוסדרות, ולעולם לא אחדל מזה, לא מסדר יומי, לא מסדר ארוחותיי, בשביל שום אל, אמונה, דת או השתייכות לאומית בעולם.

תעניות זה לא הצד החזק שלי. בכלל לא. איני קושר בין אמונתי באל לבין מנהגי התענית הקשורים בו. אינני מאמין שהאל זקוק לתענית של האדם המאמין, כדי לכפר לו על עוונותיו. להפך. אני מאמין, שהתענית משמשת מכבסת אשם לאדם המאמין, וכי מוטב שיהרהר במעשיו מדי יום ביומו, מאשר ייחד יום אחד בשנה כדי למנות בפרטנות, בנוסח מקובע ובלי שום כוונה בלב את רשימת חטאיו, המנוסחת על ידי אחר.

כיום, כשאני מתמודד עם אי סבילות לסוכר, ממילא עלי להקפיד עוד יותר על סדר יומי וסדר אכילתי, ולכן אין זה עולה על דעתי כלל לצום, בשל שום דבר או עניין.

לכן, ככל שהדבר יהיה קשור בי, ילדיי יהיו יהודים. הם יכירו את כל חגי ישראל, ובהם גם יום הכיפורים, ואת ספרי הקודש, ובהם גם מחזור יום הכיפורים. אשתדל ללמדם ולחבב עליהם את פיוטי החג, ואפילו אסביר להם את מהותו. אבל הם לא יצומו, ואם הם יצומו, זה יבוא כתוצאה מבחירתם בלבד. אני אוכל כרגיל, אבל בשמחה אבשל להם ארוחה מפסקת, אם זה יהיה הקטע שלהם בחיים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. ארזה,
    זיכרון ילדות יפה.
    עצם הביטוי 'להחטיא אחרים' מקפל בו את היחס הכפול לחג הזה ולמשמעותו…
    גמר חתימה טובה:)
    אילן.

  2. זיכרון ילדות ליד ביתנו הלך ונבנה בית כנסת. התחננתי בפני אימא ביום הזה לנעול את הדלתות, מאחר ולא נשאר תקציב לבנות שירותים אלא שאני בשלי ואימא בשלה עד שהגיע אותו עלם חמודות, שיעץ לאימי להוריד אחריו את המיים, היות שאינו עושה מלאכות בזויות ביום הכיפורים הסברתי לאימי את הפירוש של להחטיא אחרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button