על תאומים – ורפלכס ההפרדה של מערכת החינוך

הערב היה לנו ביקור משמח. יעל, הגננת שגידלה וטיפחה (יחד עם קיצ'י, ורוניקה, תמי, אביב ועוד אנשים ונשים נפלאים מן הישוב) באה לבקר. חשקה נפשה ברימונים, ועץ הרימון שלנו כורע מעומס הפרי.

אז ישבנו קצת לשוחח. שוחחנו על דברים שונים, ובהם האפשרות להפריד בין הילדים בכיתות נפרדות. וכאשר שמעה זאת, נשאה מונולוג, שביקשתי ממנה את הזכות להביאו בפניכם.

"להפריד ביניהם? מה פתאום!" קראה, "אלוהים לא הפריד ביניהם, אז מי אני שאפריד? במהלך כול השנה בגן הסתדרנו נפלא. הם בחרו היכן הם רוצים לשבת וליד מי. פעמים רבות בחרו לשבת זה לצד זה, ופעמים אחרות לא. אם הציקו האחד לשני למדו מהר מאוד מה מביאה עמה התנהגות שלילית, ומה מביאה עמה התנהגות חיובית. אבל ההתנהגות השלילית אף פעם לא עמדה במרכז. רק החיובית."

"את מבינה שאת מדהימה?" שאלתי אותה, "שאת אשת החינוך היחידה שאני מכיר, שאומרת דברים כאלה?"

ואז ביקשתי ממנה את הרשות לצטט את דבריה במלואם.

קוראי וקוראותיי הוותיקים/ות ודאי זוכרים/ות את הסאגה שהתחוללה מסביב לילדים, בשעה שעברנו ממעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו לגן העירייה בנווה צדק. איך, מקץ ארבעה ימים בלבד, ימים ראשונים של התבוננות, עוד לפני חגי תשרי, באה אלי הגננת ואמרה לי, שמעולם לא ראתה כזו מערכת יחסים צמודה ותלותית בין אחים, וכי לדעתה יש להפריד ביניהם.

אני אז סירבתי לכך. אולם בהמלצת פסיכולוגית חברה שביקרה אצלנו כמה פעמים בבית, כדי לצפות בנו ולתת לי הדרכה הורית, ובהמלצת פסיכולוגית ממערכת הגנים העירונית, פסיכולוגית חדשה שהוזנה על ידי הגננת, הסכמתי לנסות.

במשך כמה ימים פיתו את דניאל אל הגן האחר באותו אשכול גנים, ואז, ביום שישי בבוקר, תפסה אותי הגננת בשער הגן, ואמרה לי, "זהו זה, אילן. ביום ראשון מפרידים ביניהם סופית."

ואני אז פתחתי את פי, וצרחתי עליה כמו שלא צרחתי על איש מעולם. הבהרתי, שאני לא מוכן שיפרידו ביניהם, מפני שהיחד התאומי שלהם מקנה להם ביטחון רגשי, וכי במבנה המשפחה המיוחד שלנו, יש ליחד התאומי הזה משמעות רגשית גדולה. אמרתי, שהילדים שובצו יחד באותה כיתת גן, ובה גם יישארו, ושאם יהיה צורך בכך, אשמח לעמוד לרשות הצוות החינוכי ככול שיידרש, כדי לתת מענה לדברים שיתעוררו.

הילדים סיימו את כיתת הגן ההיא, ובסופו של דבר נמלטנו מתל אביב, הרבה בשל מערכת הגנים שלה.

וכשהגענו לתובל, ופגשנו בצוות החינוכי כאן, הפרדה ביניהם לא עלתה כלל על הפרק. ראשית, מפני שבכול שכבת גיל יש רק כיתת גן אחת. שנית, בשל אישיותן המיוחדת של נשות החינוך בישוב. בתחילת השנה, יעל מצאה פתרון מיוחד לדבר. היא חילקה את הגן לשתי קבוצות פעילות, כול ילד בקבוצה אחרת. בהמשך השנה גם זה כבר לא היה נחוץ. לעתים ישבו ליד אותו שולחן פעילות, לעתים בשולחן נפרד, כרצונם.

לקראת כיתה א' צצו כמובן התהיות ההוריות שלי בנוגע להפרדה ביניהם מחדש. אבא שלי בעד הפרדה, כי לדעתו תאפשר לכול ילד להתפתח באופן עצמאי. חברים טובים, אבות לתאומים, המליצו לי על כך. אב אחד, חבר קרוב, גם אמר לי, "תחשוב מה היה קורה לך לו היית סגור כול יום, כול היום, 24 שעות ביממה, עם אחיך. או עם כול אדם אחר."

"הייתי מתחרפן אחרי שעה," חייכתי אליו.

ואז נתתי שוב את הסכמתי להפרדה ביניהם, ומיד שוב חזרתי בי.

כי אם יש איזשהו דבר שאני בטוח בו הוא, שהיחד התאומי של מיכאל ודניאל הוא מהותי להם. שעם כול הקשיים המתגלעים ביניהם, כמו בין כול אחים, ואולי אפילו ביתר שאת, היחד הזה גם מלמד אותם להתמודד איש עם אחיו, כמו כול ילד שעליו ללמוד להתמודד עם ילדים אחרים בסביבתו. אבל שבעומק הדבר, יש ביניהם יחסי אהבה וקירבה עזים, שבאו לידי ביטוי אתמול, למשל, כאשר באופן ספונטני לחלוטין, בזמן הליכתנו מן החניון אל הפתח של קניון החלומות לילדים, "מיי בייבי" בירכא, הם חיבקו איש את אחיו והלכו, ככה, מחובקים.

ואני התרגשתי כול כך מזה, ששלפתי את מכשיר הטלפון וצילמתי אותם ככה. הולכים וצוחקים.

אם אתם הורים לתאומים, התבוננו היטב בילדיכם. שאלו אותם מה הם מרגישים זה כלפי זה, האם היו רוצים להתחנך בנפרד אם לאו. אל תכפו עליהם את דעותיכם, או את התפיסות החינוכיות הרווחות, בדבר הכרח ההפרדה בין תאומים על מנת שייצרו את הנפרדות שלהם. אלה שטויות מגונות.

מיכאל ודניאל יוצרים את הנפרדות שלהם מרגע שנולדו, וביתר שאת כעת. בלבוש שהם בוחרים, במזון שהם אוכלים, בדעותיהם על כול דבר ועניין. הם גם לא מקובעים בתפקידים בדינמיקה המשפחתית. לפעמים מיכאל משחק בתפקיד 'הילד הרע' ולפעמים דניאל. מה שמראה על בריאותם הנפשית כמובן. יתר על כן, העדפותיהם בכול תחום שונות. לדוגמה, הבוקר מיכאל רצה לרכוב על אופניים עד לפלך, הקיבוץ השכן, מרחק 2-3 קילומטרים. דניאל סירב. הסברתי לו, שאינני יכול להשאירו לבד בבית, ושמיכאל בוכה מרוב רצון לרכוב לשם.

בסופו של דבר לקחתי את דניאל למכונית. הדלקתי אורות איתות, נסענו לפני מיכאל, בעוד הוא רוכב על אופניו כול הדרך מתובל לפלך. כשהגענו לפלך הוא שתה, נח על ערסל, התרענן קצת, ואז העלינו את אופניו על המכונית וחזרנו הביתה.

https://www.facebook.com/100009188770762/videos/2121051604877778/?id=100009188770762

אחר הצהריים דניאל רצה לרדת לכרמיאל לראות סרט, ומיכאל סירב. הוא העדיף לשחק עם חברם מתן, שחיכו כול סוף השבוע לשובו לתובל. ואז דניאל בכה בכי תמרורים, משום שהפסיד את הסרט. מיכאל ומתן בינתיים התיישבו לצפות בסרטי טבע בסמרטפון שלי. אז קראתי את דניאל אל חדרי, חיפשתי בעבורו סרט ילדים מדובב באורך מלא, והוא ישב לראשונה בחייו אל השולחן של אבא, וצפה שם בסרט. אפילו את ארוחת הערב הבאתי לו לשם.

ושקט השתרר בבית. כול ילד היה בשלו, דניאל אכל עם עצמו בחדר, מיכאל אכל איתי, עד שבאה יעל וכולנו התקבצנו יחד.

לא מוכרחים להתערב בין תאומים. לא מוכרחים להקשיב לפסיכולוגים או לאנשי מערכת החינוך. רפלכס ההפרדה שהם נתקפים בו, מיד בראותם תאומים, לא בהכרח נובע מן המצב הרגשי בין ילדיכם. פעמים רבות הוא נובע מתחושת חוסר-האונים של איש או אשת חינוך להבקיע אל היחד התאומי, למצוא את הדרך לדובב ולהידבר עם כול אחד מן הילדים בנפרד. פעמים אחרות זה פשוט רפלכס מובנה, פרייה של מחשבה מפרידה ולא מאחדת, או של משנה חינוכית ישנה.

אל תמהרו להפריד בין התאומים שלכם, חברות וחברים. הם לא בהכרח זקוקים לזה. מי שזקוק לזה הם המחנכים, ואולי גם אתם.

ולסיום, אספר לכם על שני תאומים זהים מידידיי, המשוררים הרצל ובלפור חקק. שניהם נולדו בבגדד בשנת 1948, ועלו עם משפחתם לישראל ב-1950. מלבדם היו להם גם שתי אחיות. כבר בילדותם החלו לפרסם את יצירותיהם בעיתוני ילדים. בשנת 1965 נבחר בלפור לחתן חידון התנ"ך העולמי לנוער. אחיו התאום הרצל זכה בסגנות. שניהם הקימו יחד בשנת 1988 את 'קבוצת הסופרים הציונים," היוזמת ימי התנדבות של סופרים בערי פיתוח ובכפרי ילדים. שניהם עסקו בחינוך, ושניהם כיהנו לחילופין (ביניהם!) כיושבי ראש של אגודת הסופרים העבריים בשנים 2003-2015. ברוך השם, שניהם נשואים, ואבות וסבים.

הרצל ובלפור אפילו מוציאים לאור את ספריהם בו-זמנית. כך, אפוא, כאשר אני מקבל מהם חבילה, אני יודע שתמיד יהיו בה ספר שירה של זה וספר שירה של אחיו. כך ספריהם גם מסודרים אצלי במדפי השירה.

הרצל ובלפור הם תאומים זהים. הם חולקים מראה כמעט זהה וזהות משותפת, אישית ושירית כאחת. ובכול זאת, לכול אחד מהם יש גם חיים נפרדים.

מיכאל ודניאל דומים זה לזה, אך שונים זה מזה הן במראה פניהם, הן במבנה גופם, הן באישיותם, במזגם ובנטיות ליבם. אני כמובן מעודד את זה. בעבורי, הזכות הגדולה להיות הורה לשניהם, משמעה אחת – הורות מאפשרת. לתת לכול ילד להתנסות בכול העולה על דעתו, ובלבד שלא יסכן את עצמו או את אחיו. לתת להם ליצור את עצמם.

שיהיה לכם/ן חג שמח.

*

והנה, כאילו בהזמנה, ברגע שסיימתי את כתיבת הפוסט הזה קיבלתי מהרצל ובלפור חקק הזמנה לאירוע סטנדאפ, שאותו הם מבצעים יחד עם שתי אחיותיהם. הזדמנות לפרגן.

מוזיאון חצר היישוב הישן

יַלְדוּת בְּיַחַד וּלְחוּד-

שירי ילדוּת ומופע סטנד- אפ מיוחד

"כל המבוגרים היו ילדים קודם (אבל יש אחדים זוכרים זאת)." ~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

הזמנה

סטנד- אפ האחים והאחיות: "ילדות מזרח ומערב- בסימן הגשמת חלום"

(יופיעו יחד: הדסה וצלילה באו, הרצל ובלפור חקק)

ביום  ראשון, י"ט בחשוון תשע"ט, 28 באוקובר  2018

בשעה  16.00 במוזיאון חצר היישוב הישן, אור החיים 6, הרובע היהודי, ירושלים

ניפגש ב-3 וחצי (15.30)  בשער יפו

סיור משער יפו למוזיאון

אירוע ילדות בסימן שירים על הילדות:

המשורר הרצל חקק – (לשעבר יו"ר אגה"ס):

"האדם הוא תבנית נוף ילדותו "

אורה פיקל- צברי, אוצרת המוזיאון-  ילדות במוצגי במוזיאון

קריאת שירים:

הנחיה: בלפור חקק (לשעבר יו"ר אגודת הסופרים העברים)

כיבוד קל, חניה בחניון קרתא

ניתן לנסוע ברכבת הקלה עד כיכר ספרא (העירייה) ולהגיע משם ברגל